שינויי מזג האויר...

את חמותי ציפי איבדנו לפני קצת יותר משלוש שנים...
ציפי ואני חלקנו המון המון תחומי עניין משותפים...
מרכז הכובד היה תמיד אצל שתינו התפירה. שתינו תפרנו כמעט בכל יום וכמעט כל דבר,
עבורי זו היתה העבודה שלי ואצלה תחביב אבל נראה לי שמעל הכל לשתינו זו היתה הנאה מדהימה וסיפוק אמיתי.
מאז ומתמיד עבודת יד היתה השראה בשבילי ולא פעם עיצבתי קולקציות שלמות שעסקו ושילבו רקמות ועבודות יד שונות .
הייתי מגיעה ומשתפת מספרת ומתארת והיא עם ברק של השראה בעיניים כבר הייתה מתרוצצת ברחבי הבית ,פותחת מגירות, מוציאה ארגזים ושולפת ממקומות נסתרים חוטים צמרים כפתורים ודוגמאות .כשהיינו מסיימות לבחור ולהחליט היא היתה מתיישבת על הכיסא שלה בפינת האוכל מול הטלויזיה ומייד היתה חייבת לעשות ניסיונות ראשונים...
כשהדוגמא היתה מוכנה ואני הייתי חוזרת לראות ולהתעלף מאושר היה לה חיוך מיוחד של ניצחון... שתינו ידענו שלא קל לרצות אותי...כאן אחרי גמגומים הייתי אומרת את מספר הרקמות שאני אצטרך בשביל הקולקציה הקרובה, והיא כבר הקדימה אותי וסיפרה שמדדה זמנים והיא יודעת כמה זמן לוקח לה לסיים כל אחת...
מרגע זה ואיילך (יסלחו לי שאר בני המשפחה ) לא היה יום ולילה, לא אוכל ולא קפה... היא התיישבה על הכיסא המדובר, השולחן כוסה כליל בחוטים ומחטים ועד שקיבלתי טלפון שהכל מוכן ומחכה היא פשוט לא הפסיקה....
כך קרה שכמעט בכל קולקציה שעיצבתי ישנו פריט מיוחד שנירקם בעבודת יד שלה...
שלוש שנים עברו...והשנה לאט ובזהירות התחלנו לפנות את הבית הגדול שבו גרו...
ארגזים שלמים של צמר וחוטי רקמה נודדים לסטודיו שלי ומוצאים מקום חדש...

במהלך פינוי הבית נתקלתי במיטת בובות מתוקה וישנה מעץ .היא היתה של אפרת גיסתי בילדותה וכל ילדיי כבר שיחקו בה בשלב כזה או אחר. היא יפה ונהדרת בעיניי אך החלטתי לא לקחת אותה משום שלבנותיי כבר יש מיטת בובות מעץ מתנדנדת ויפיפיה ובצער רב החלטתי שדי לאגרנות!

אין לי מושג מה ראיתי ומה קרה באותו רגע אבל לפני חודש בערך בעשר וחצי בלילה פתאום נזכרתי בה והבנתי שאני חייבת לשפץ ולסדר אותה ולהחזיר אותה לאפרת כמתנה ...
ס.מ.ס בהול אחד ליוסי חמי ובירור שהמיטה עדיין שם ולא נזרקה, וביום שלמחרת היא כבר היתה אצלי בסלון...
יומיים אחרי התקשרה אפרת וסיפרה לי שתשמח שניפגש בסוכות כדי לחגוג לביתה נעמה יומהולדת שנה-בינגו!

אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות זה לשפץ רהיטים...
(כל הבית שלנו מעוצב ברהיטים שנמצאו או נקנו ושופצו -אבל זה כבר לפוסט אחר...)
אבל זו הפעם הראשונה שאני משפצת רהיט קטן וחמוד...וככה ביום אחד הכל הסתיים...

 



ההחלטה הראשונה שקיבלתי היתה לשנות למיטה את הצבע...אבל להשאיר כל מה שאפשר...
בשני הצדדים היו לה איורים חמודים ונהדרים שזכרתי, אבל מסתבר שלא זכרתי את מצבם הגרוע...

 

שיופים...

וצבע חדש...

את האיורים הקודמים החלפתי באיורים מתוקים להפליא מהספר הנהדר "סדנא פרטית" של דנה ישראלי

 

בסוף הספר ישנם עמודים עם איורים לשימוש עצמי



 





הוספתי קישוט תלת מימדי

ושוב..... שיופים.....



כשהמיטה הייתה כבר מוכנה החלטתי שכדי שהיא באמת תהיה מושלמת היא חייבת גם סט כלי מיטה ...

ומה יותר מתאים משמיכת טלאים...



 

 

 

 

וזו כבר המיטה והנסיכה





בסופו של תהליך, היא יצאה ממש כמו בחלומות שלי ונראה לי שהתקבלה בשמחה והתרגשות...

 

ועכשיו כשהחגים מאחורינו והסתיו כבר כאן...המוזות חוזרות לתפקוד מלא...

ועד הפעם הבאה

כמעט ושכחתי-שלום









בלוז לחופש הגדול

זהו, החופש הגדול עוד שניה מסתיים ולרגע קשה להאמין שנשאר רק עוד שבוע...
מפלס ההתרגשות שלי עולה בכל יום שעובר, אחרי הכל לא בכל יום שולחים ילד לדרך חדשה...
אם לפני שניה וחצי בכיתי יומיים כששלחתי אותו לכיתה א', מסתבר שהילד עולה לכיתה ז' ופרק חדש מתחיל...
גם עכשיו, כמו אז, אנחנו מנהלים שיחות הכנה. מדברים על התקופה שהסתיימה ועל זו שתתחיל.
על בחירת חברים, על דלת חדשה שנפתחת והזדמנות לשנות הרגלים.
על חשיבות הרצינות וההשקעה בלימודים כמו גם על הפן החברתי הראוי לתשומת לב ולבסוף, כשהוא מצליח להרגיע אותי שהכל יהיה בסדר ובעצם שום דבר לא השתנה, הוא רק מבקש ממני את אותה בקשה שביקש לפני מס שנים כשעוד הסתכלתי עליו מלמעלה..."אמא בחייאת תישארי בבית שלא יהיו פאדיחות".
במסגרת ההכנות לשנת הלימודים הצלחתי השבוע לעבור את המשוכה הקשה ביותר בדרך לשליחתם של הילדים בחזרה למוסדות החינוך (או לכל מקום אחר שיהיה מוכן לקחת אותם...)
הכנתי עצמי יומיים, נשמתי עמוק, פיניתי שעתיים בלו"ז והודעתי לילדים שנוסעים לקנות ציוד לשנת הלימודים הבעל"ט. אמן.
בתגובה הודיע הבן שהוא לא מתכוון לבוא, כששאלתי אם לא משנה מה אקנה לו, הוא סיכם זאת בפיוטיות: "אם זה לא בצבעים של בנות - סבבה".
נשארתי עם שתי הבנות שבשום אופן ובעד שום הון שבעולם (כולל דירת שלושה חדרים עם מרפסת שמש) לא הסכימו לוותר על בחירת כל פריט ופריט בעצמן...
מכאן ואילך במשך שעתיים, לא כולל התור בקופה, צעדתי הלומת קרב בין שורות על גבי שורות של מדפים עמוסים במה שקרוי בלשון כוללנית "כלי כתיבה", בעוד בנותיי מסבירות לי על ההבדלים שבין טושים עבים לטושים דקים, טושים דו ראשיים, מחליפי צבעים, משני צבעים, נמחקים, זוהרים, מריחים, מסריחים, עם ובלי מכסה, עם ובלי חוד, שפיץ או זווית
ואם חשבתם שזה היה לא פשוט בכלל, עוד לא שמעתם על המחדדים...
מסתבר שבזמן שחלף לו מאז שהיינו תלמידים, לא מעט דברים השתנו...
בימים עברו פסגת הטכנולוגיה והשאיפות היה המוצר המדהים שקשה באמת להבין לשם מה הומצא ומדוע - עיפרון חודים (או שפיצים, תלוי איפה גדלתם). מין שילוב בלתי ברור בין עט לעיפרון שאינו זקוק לחידוד.
הרי ברור שאם אין לך מחדד בהישג יד וודאי תמיד יהיו לך חודים ספייר!
אז, בפרה-היסטוריה המכונה ילדותי, הדברים היו ברורים לכולם. עיפרון היה צהוב. תמיד.
יכולת להשתולל ולבחור בין שני דגמים: עם ובלי מחק.
מחק היה לבן ומלבני. תמיד.
טושים היו בחבילות של 12 (כי אין באמת צורך ב125 צבעים שונים!)
וצבעי פסטל הגיעו בקופסת קרטון קטנה ודמויית מגירה בצבע תכלת.
בערך באזור כיתה ה' הוחלפו קלמרי הילדות בקלמר ג'ינס אחיד שהיה לכולם ו....זהו
היום?
אין לי מושג עדיין מה בדיוק קנינו, מה זה כותב או מוחק אבל בדבר אחד אני בטוחה - ניקי הכבשה מלכה!!!!!

חוץ מהציוד המדובר הילדים זקוקים לילקוטים, קלמרים ותיקי אוכל.
ואת כולם כבר יצא לי להכין להם לבדי בשנים האחרונות.

לפני שנתיים תפרתי להם ילקוטים....

 וגם קלמרים תואמים...

 בשנה שעברה עוד התאוששתי מטירוף הילקוטים והכנתי תיק אוכל קטן...

והשנה -
הכנתי גם עבורכם הדרכה קטנה ופשוטה לשקית סנדוויץ רב פעמית שהופכת למפית קטנה וחמודה עליה יכול הילד לאכול.
נחמד לא?

תוכלו להכין אותה עם הילדים והם יהיו גאים ונרגשים ללכת איתה לביה"ס והנה עוד אחה"צ של פעילות ממוזגת.
כל שתצטרכו הוא:
שעוונית בכל צבע וצורה שתרצו
50 ס"מ של סרט בד מחולק לשני חלקים שווים (25 ס"מ כל אחד)
דבק לבדים  בשפורפרת (בכל חנות יצירה)
מספריים

 את השעוונית נחתוך לשני מלבנים זהים בגודל 32X38 ס"מ

 נדביק את שני המלבנים אחד לשני (כמובן כשהצדדים היפים כלפי חוץ)

ונשאיר באמצע הצלעות הארוכות חמישה סנטימטרים ללא דבק (אליהן נוכל להכניס את הסרט)

 

נסדר בעזרת מספריים "עודפים" כדי שהמלבנים יהיו שווים בגודלם

אני השתמשתי כאן במספרי סקאלופ לצורך קישוט. אם יש לכן/ם מספרי זיג זג זה הזמן להשתמש בהן...

אפשר להשאיר גם סיומת ישרה (וגברית...)

 

במרכז הצלע אותה השארנו ללא דבק (בשני הצדדים), נכניס את סרט הבד ונדביק היטב משני צדדיו

ככה נראית המפית...

 



קשירה

המלכה הבלתי מעורערת

קיפול אחד



זהו...בתיאבון!

מקווה שתכינו, (אשמח לראות תמונות) זה כיף לכם וכיף לסביבה...
נסו להישאר במזגן נשאר רק עוד שבוע
ועד הפעם הבאה
כמעט ושכחתי...שלום



 

התגעגעתי אז באתי

שנתיים וחצי...
קשה להאמין אבל משבוע לשבוע של דחיות ותירוצים עברו יותר משנתיים...
אז איך זה קורה?
זה די פשוט...
המון דברים קרו והשתנו ולרגע קטן הבלוג הצעיר והקטן שלי נדחק לפינה...
ופתאום כבר היה קשה להסביר מה השתנה ואיך...
ועכשיו... ? אולי זה החום, יותר הגיוני שזה הצורך בפינה  שקטה ללא ילדים ...
עכשיו כמאמר השיר - התגעגעתי אז באתי...
את הפערים אשלים לכם לאט ובזהירות,
 רק אם יוצא לכם לדפדף אחורה לפוסט ״קצת עלי״ קחו בחשבון שרובו כבר לא תופס...

בינתיים, כדי ליישר קו עם כולכם, יש לציין שלפחות בנוגע לחודש וחצי האחרונים, שום דבר לא השתנה בשנים האחרונות מאז שכתבתי כאן, וגם אצלי אוגוסט ועל כן גם עיצומו של החופש הגדול...
אך בניגוד לשנים עברו ובכלל להגיון כלשהו, השנה עשינו מנוי משפחתי לבריכה!
כאן המקום לציין שמנוי משפחתי הוא בעצם מנוי לאם ושלשת ילדיה פלוס אב שמנצל את המנוי שעתיים בימי שישי נבחרים
כמובן במידה והאם ארזה לו שניים עד שלושה תיקים מלאים וגדושים...
אם אתם תוהים למה ככ הרבה ציוד לשעתיים, ישנן שתי אפשרויות:
א - אין לכם ילדים
ב - יש לכם ילדים שמעולם לא נלקחו לבריכה!!! חבל...(ויפה על הנחישות)

ובכן, כל בר דעת יודע שיש מספר אלמנטים שהם בגדר חובה ובלעדיהם אין דרך לצלוח את האירוע, בכדי להקל עליכם וכשירות לציבור הנה רשימה בסיסית:
בגדי ים - כמובן נלבשים כבר בבית - חיסכון יאה בזמן ובמשאבים.
מגבות - אחת לכל ילד, המחמירים יביאו גם לאבא. המקלים יסחבו מאחד הילדים.
משקפות - שהרי ידוע שכמות הכלור בבריכות בחודשי הקיץ נועדה להרוג חיידקים ולעוור את המתרחצים.
עזרי בטיחות - מתחלקים לסוגים שונים על פי גיל הילדים ותפיסת עולמם הדתית של הוריהם, כלומר, אמונה בה׳ או בפלסטיק מתנפח כלשהו בשקל...
בגדול ישנם מצופים, גלגלים, גלשנים, חליפות הצלה, נודלים ( לא האוכל, לשם עוד נגיע) אבובים, ועוד מיני מינים שונים ומשונים כיד הדמיון הטובה עליכם ועל הסינים.
כובעי ים - כי כך התקנון דורש. קחו את היפה שבבנות השכונה והלבישו עליה את האביזר הנהדר הזה והרי לפניכם אסון...
כמו כן, נסו לדחוס את שערה הארוך (ויש לציין בזהירות - המקורזל עד מאוד) של נערה מתבגרת לתוך הכובע המדובר והנה לכם עוד חצי שעה מבוזבזת.
אנשי מעשה ובייחוד אימהות ששולחות את הילדים ביום שישי עם האב המדובר, ישקיעו ויכינו מבעוד מועד תסרוקת נהדרת ומועילה המכונה במקומותינו "גולגול", ועליהן תבוא הברכה.
אל כל אלו ואל עוד רבים אחרים אל תקשרו יותר מידי, ממילא תאלצו להחליפם באחרים מספר פעמים לא מבוטל במהלך עונת הרחצה הנוכחית. מחלקת "אבדות ומציאות" קיימת כן, אבל לא בשביל האבדות שלכם.
קרם שיזוף -תלוי בשעה ובעדה.
צ'יפים - מין אביזר אלקטרוני שפותח עבורכם את שער הבריכה אותו בדרך כלל תזכרו שהשארתם בבית בעודכם חונים כבר ליד הבריכה.
עד כאן אם אתם כישרוניים להפליא והילדים שלכם מוכנים לסחוב את המגבות בעצמם (בתקווה שהם אכן יגיעו עד לכסא עליו לבסוף התיישבתם מותשים) הצלחתם לדחוף הכל לתיק אחד,
מכאן והלאה כל שאר התיקים (והצידניות) הנוספים יהיו מלאים במזון!!!
לא לחינם בחרתי במילה זו על פני המילה העדינה - אוכל, משום שמרגע שכף רגלכם דרכה בשטח הבריכה הציבורית ועד לרגע שמזלכם יאיר לכם וילדיכם יירדמו, תאלצו לספק עבורם מזון ללא רגע קטן של הפסקה, ורק נחמה קטנה תהיה לכם בשעות קשות אלו והיא שהכל בכל מכל אכיל ומקובל בשטח אפור זה של אחה"צ.
מרגע שתגיעו הילדים יהפכו עצמם לטרמיטים וכל מה וכמה שתביאו ותארזו במיליון קופסאות הפלסטיק שלכם יעלם כלא היה...

אוספת כבר שנים...

יצירתיות אינה בהכרח מספקת, בשעות הרבות עת ביליתי הקיץ בבריכה כבר ראיתי הכל, ממלאווח בן שעתיים עטוף בנייר כסף, פנקייקים, פסטה קרה בקופסה, טוסט נקניק (גם קר), פיצות בשקיות ניילון, פופקורן שהוכן במיקרו בבוקר, דרך שאריות של עוגות משבת ועד הקלאסיקות הידועות: חביתה בפיתה, לחמניות עם חומוס שנקנו במכולת בדרך ונמרחו בתנאי שטח, שימורים מסוגים שונים, פיצוחים למבוגרים וכמובן בל נשכח את הירקות החתוכים והמסמורטטים בקופסת הפלסטיק האדומה של "חצי חינם".
אל כל הטוב הזה נוסיף חתיכות מלון ואבטיח בערבוביה (בקופסה נוספת), קלחי תירס שהומלחו עוד בבית (עוד קופסה),
פירות העונה, חטיפים, בקבוקי שתיה, כוסות ומזלגות והרי לפניכם ילדים מייללים שבדיוק בא להם את מה שאתם לא הבאתם והאמא של החבר שלהם כן!
בכל אופן זה הרגע לנשום עמוק ולזכור שבסופו של דבר הם יאכלו ה-כ-ל! מלוח עם מתוק, חם וקר, יבש וגם רטוב, ובסופו של דבר גם יבקשו ארטיק.
מסקנה אחת לי ועצה בצידה - כשהתיקים מתרוקנים והאוכל נגמר זהו האות לארוז את הקופסאות הריקות (עוד תזדקקו להן מחר) וללכת הביתה... דעו לכם זה יגיע מוקדם ממה שחשבתם...

קחו אויר הרוב כבר מאחורינו וזיכרו מה שלא הורג מחשל.
ועד הפעם הבאה כמעט ושכחתי - שלום.

בת ב'-אוכלת אבטיח בצבע טבעי

בשבועות הקרובים עוד אחזור לפינה האהובה "דוח מצב - ספירת מלאי".

מי אוהב את השבת?

מי אוהב את השבת?
אמא ואבא
וגם כל שאר דיירי הבית...
היום הגדול הגיע! ובת ב' הוכרזה כ"אמא של שבת".
בשנים עברו זה היה ממש אירוע נדיר לו ציפינו כולנו כמעט שנה שלמה, למה אתם שואלים? כידוע לכולכם כל עניין טכני שכזה בגני הילדים או בבתי הספר נקבע על-ידי רשימה קדמונית שאינה ניתנת לשינוי והיא קרואה בפי כל רשימה אלפבתית.
בדיקה קצרה תגלה לכם שילדי משפחת תיק בכל גן שלא היו או יהיו תמיד הפכו לאמא או אבא של שבת אי שם באזור יוני בואכה החופש הגדול...התשובה למתקשים בגוף השאלה: תיק ב-ת (חבל שלא בט' אה?)
והנה בניגוד לכל ילדיי, בת ב' היא אמא של שבת ואנחנו עדיין בינואר ולא זו בלבד אלא ש.....תופים בבקשה-זו לה הפעם השניה השנה!
איך כל זה יכול להיות אתם שואלים? פשוט מאוד- בגן המופלא בו היא מבלה ישנם 26 ילדים ומתוכם רק 8 בנות!
היות ורעיון המשפחה החדשה עדיין לא הגיע לגני הטרום-חובה הדתיים (באופן מפתיע) והסדר צריך להשמר, כלומר אבא עושה קידוש ואמא לובשת סינר ומאכילה את הילדים במרשמלו, יוצא שהבנות חוזרות על התפקיד כמעט בכל חודשיים והן נשואות כל פעם לילד אחר-לא עליינו!
ולמרות כל זאת אל נא תחשבו שריבויי התפקידים מפחית ולו במאומה מההתרגשות שאוחזת בבת ב' לקראת המאורע...
אז כמובן שאירוע משמעותי כל-כך לא יעבור בביתינו בלי לקבל יחס ראוי-כלומר לצאת לגמרי מהדעת ולבלות שלוש שעות בסטודיו.
אבל היה שווה -יצרנו ביחד סינר ומטפחת מתוקים להפליא וכמו שאפשר לתאר הילדה היתה מאושרת, היא צעדה בגאון לגן לבושה בכל הגרדרובה ובסיום הטקס השארנו את הסט כמתנה לגן...

ואם כבר בשבת עסקינן-ביום שיש הספקתי להכין עם הילדים את העוגיות האהובות עליהם-שוקולד-צ'יפס עדשים.

הרעיון פשוט (ואינו שלי)

נא לשבת-המתכון לקוח מהשקית של השוקולדצ'יפס של "אופנהיימר" (שקית צהובה) ואחרי מיליון נסיונות של מתכונים שונים ומשונים אני מודיעה שזהו מתכון מנצח. לא מסובך וטעים להפליא.

 ובאופן כללי נסו את המתכונים שעל גבי האריזות -לא תאמינו אבל ברוב המקרים הם מעולים!

השינוי היחיד הוא שיש להפחית את כמות השוקולדצ'יפס בגלל תוספת העדשים.

הגבשושיות

מוסיפים את העדשים (תירגול במוטוריקה עדינה וחצי שעה של תעסוקה)

לא להבהל העדשים בסוף "ייתישבו" במקום

חם!



תמונה נדירה - הצנצנות מלאות

שבת -שלום...

ונסיים כמובן בפינתינו דו"ח מצב -ספירת מלאי

בן-כמה נחת, השבוע השתתף בתחרות אטלטיקה קלה מחוזית במקצוע הידוע כ"ריצת 60" וזכה במדליית כסף! תשואות רמות בבקשה

וכמובן כמו שניתן לצפות מהייקה הקטן שלי הוא לקח את העניין מאוד ברצינות והקפיד על תזונה בריאה במשך כל השבוע שקדם לתחרות, אל תשאלו אותי מה זה אומר רק אציין שהילד בן 9 ולראשונה הסכים לאכול חביתה. ומבחינתי זהו הניצחון האמיתי.

בת א'-מבלה שעות איתי בסטודיו בסבלנות אין קץ (שלי למי שתהה) ולומדת לרקום וכמובן גם לפרום...

בת ב'-מתאוששת מתפקיד חייה (עיין תחילת הפוסט)

בלה הכלבה-בימים אלו שוקדת על הדוקטורט -נושא המחקר: שערותינו לאן?

תת נושא-היכן עוד לא השארתי שערות  ברחבי הבית וכמה זמן יקח להם לצאת מהדעת ולהחזיר אותי למקום ממנו באתי.

ועד הפעם הבאה

כמעט ושכחתי -שלום

איך שיר נולד

לא נחטפתי על-ידי חייזרים, לא עזבתי את הארץ (אפילו לא יצאתי מגבולות פתח-תקווה)
ובלי לפתוח פה, אפילו לא חליתי בשפעת הארורה.
ובכל זאת נעלמתי...

מי שמכיר אותי היטב כבר מכיר את התופעה - אני נעלמת לעיתים קרובות.

ולאלו מכם שאינם נמנים עם מכריי הקרובים והרחוקים, הנה הסיבה:

בכל פעם שאני בתהליך חשיבה על קולקציה חדשה, אני פשוט נעלמת.

אני כמעט ולא עונה לטלפון, לא מחוברת לפייסבוק, לא עונה למיילים ובעיקר והחשוב מכל - לא מרוכזת!

העיניים שלי מזוגגות ואני רואה מולי רק תפרים, צבעים, כפתורים, סקיצות ועוד ועוד ועוד.

בשבועות אלו אני מתעוררת בלילות, ועובדת בסטודיו בשעות מוזרות ביותר. והגרוע מכל, שוכחת כמעט כל מה שאומרים לי, מספרים לי או מבקשים ממני.

שי והילדים התרגלו והם יודעים שפשוט אין עם מי לדבר ועדיף לכולנו לחכות שזה פשוט יעבור.
בדרך כלל זה לא נמשך יותר משבוע, וברגע שהדברים מסתדרים וברורים לי בראש, אני מיד חוזרת לתיפקוד.
אז זה מה שקרה בתקופה האחרונה שבאופן יוצא דופן נמשכה כמעט שבועיים, אבל היה שווה כל רגע.
נוצרה קולקציה קטנה ומהממת, מן מהדורה מוגבלת ומושקעת מאוד ואפילו שם כבר נתתי לה לתינוקת הטרייה
                                                             made with love



זו התווית החדשה שהדפסנו על הפריטים של made with love



זו קולקציה שבאמת נעשית באהבה גדולה, כל פריט בה מושקע ומטופל בעבודת יד, בריקמות, הדפסות, אפליקציות ועוד.
וכל אחד ואחד מהם מקבל את הנגיעה האישית שלי.
זו קולקציית בוטיק קטנה ומכל דגם נעשו רק יחידות בודדות ואם היה אפשר הייתי שומרת לעצמי את כולם.
תקופת ההעלמות שלי הסתיימה, כל הדגמים כבר מתרוצצים לי בראש כמו נמלים קטנות, וכמו בכל פעם כשאני חוזרת מטיוליי בחלל החיצון אני מלאת אנרגיה ורוח קרב וכבר לא יכולה לחכות עד שהכל יהיה מוכן!
הסטודיו שוקק פעילות ומבולגן כראוי אבל רוח היצירה מנשבת בו.
אז כדי שלא תחשבו חלילה שישבתי בחיבוק ידיים הנה כמה תמונות שיוכיחו את חפותי, ויתנו גם לכם חשק לחכות.

יש עוד המון דגמים בשלבי עבודה שונים, אני אשתדל לצלם ולשתף, ובקרוב גם תמונות של הקולקציה.

בתוך כל המהומה החנות פתוחה כרגיל וגם היא עוברת  שידרוג עיצובי משלה (פוסט בקרוב)
בקרוב מאוד יהיו לחנות ימים ושעות פתיחה קבועים. נראה שהגיע הזמן...
אז אני חוזרת לסטודיו, ובקרוב מאוד הבריתה, סליחה ההשקה.

למרות שאני בשבוע ההעלמות שלי חברי הבית אינם נעלמים לי מהעיניים.
אז גם הפעם נסיים בפינתנו שהפכה לקאלט - ספירת מלאי דוח מצב
בן - את קיטוריי על ה-wii כבר שמעתם, אוי וכמה מטומטמת יצאתי...עכשיו במקום לשחק ולבעוט באופן וירטואלי וחשוב מכך - שקט, הוא החליף את התחביב לספורט אמיתי ואנושי, הייתם יכולים לחשוב שזה ישמח אותי אבל זה היה לפני שידעתם שהתחביב החדש הוא פינג-פונג. ואין לי דרך יותר טובה לתאר את הרעש הנוראי שהמשחק עושה שהרי כשמו כן הוא-פניג-פונג! וכך, כל היום בבית פינג פינג פינג פינג פינג פינג -פונג (הכדור נפל) ושוב פינג פינג פינג פינג פינג פינג -פונג וחוזר חלילה. הילד מסוגל להקפיץ על המטקה 5 שעות רצוף!!!!!!!!!!!!!!! בחיי!
אין לתאר את מצבי הנפשי הרעוע...
בת א' - נמצאת איתי בסטודיו רוב הזמן ומעסיקה את עצמה וכמובן גם אותי בפעילויות יצירה שונות ומשונות,
אולי ממנה תבוא הישועה בירושת העסק משום ש-

בת ב' - בזמן האחרון פיתחה תחביב מוזר ביותר ומרגע שהיא חוזרת מהגן היא מתלבשת. אל תבינו לא נכון, לא מתלבשת פעם אחת אלא מתלבשת ברצף 4 שעות, כמעט בכל דבר שיש לה בארון והכל בשכבות אחת על השניה...

הכל בסדר, אני נשארת רגועה, אבל הילדה נדרשת למקלחת בחמש אחה"צ, כי עד שש לוקח להפשיט אותה...

בלה הכלבה - לא עושה כלום מפאת חוסר זמן. ואיך ישאר לה זמן פנוי אם היא עסוקה יום וליל בלהנשיר כל שערה ושערה מגופה ולפזרן ביסודיות ראויה לציון בכל רחבי הבית...(כן כן כולל המיטות) מי אמר כלב ולא קיבל?

ועד לפעם הבאה ,מקווה שבקרוב

כמעט ושכחתי -שלום

תיקים באפלה

יותר נכון לומר תיקית באפלה...
בשנים האחרונות מדי כמה חודשים צצות ועולות אצלי תופעות מוזרות וחדשות.
אפשר היה להניח שעד גיל 30 אצליח לגלות על עצמי את כל מה שאפשר
אז זהו - שלא.
להפך, התעלומה רק הולכת ומסתבכת.
כבר מגיל צעיר גיליתי אלרגיות שונות ומשונות, שלא כמו רוב האנשים אינני אלרגית למאכלים (בינתיים)
אבל הרבה מאוד עיקצוצים, פריחות וגירודים מבדים, בגדים ולבושים שונים.
הייתם מצפים שאבין את הרמז ואבחר במקצוע כמו רפואה, אבל אני בשלי, ממשיכה לקנות בדים. לגזור ולתפור, לבקר במתפרות, ובין לבין להאדים חלופות ולהתגרד נמרצות.
בהמשך התגלתה אלרגיה קלה לאבק וכמובן עם מזל כמו שלי גם אדמומיות קשה למגע עם רוב חומרי הניקוי ובראשם אקונומיקה שלדעתי ניסתה להרוג אותי פעם...
עם כל אלו ועוד התמודדתי כל השנים בדרכים שונות ומשונות.
ואז נהייתי בת 30, וכאילו חיי התחילו מחדש...
באחת השבתות נסענו להורים של שי, בארוחת שיש בערב התחלתי להאדים באזור הפנים, במנה העיקרית התגרדתי כמו חתול ובקינוח הפרצוף שלי כבר היה בגודל ובצבע של כדורסל מס' 7.
לתומי חשבתי שזו אלרגיה לאיפור החדש שאיפרו אותי בו (זו היתה תקופת צילומים לתוכנית "פרויקט מסלול")
מחשבה זו התעופפה לה עת קמתי לפנות בוקר במידה 44 כשבמקום אצבעות יש לי עשר נקניקיות ענק ובנוסף לכל צרותיי לא יכולתי להכנס לאף נעל מהסיבה הברורה שלנעל מידה 36 אי אפשר לדחוף רגל ענק הוביטית!
מיותר לציין שצבע הכדורסל הוחלף בבורדו יין...
כמו בכל מחדל - כינסתי וועדה שתחקור את העניין לעומקו ובעזרתה שיחזרנו את צעדיי אחד לאחד.
לא אלאה אתכם במסקנות הוועדה, שכיאה לועדות חקירה מסוג זה, הן כתובות על אי אילו טריליון עמודים,
רק אומר שהתעלומה נפתרה על ידי חמותי ציפי שחיברה מס ראיות מפלילות:

ביום שישי יצאתי למרפסת הקטנה בקומה השניה +

ישבתי על המעקה+

עונת פריחת הפקאנים בעיצומה+                                                                   

ענפי הפקאן בחצר מגיעים עד למרפסת+                                     

יהודית גם אלרגית לפריחת הפקאנים+

גם יהודית מגיעה לגודל של צפלין+

חיפוש מהיר בבית מרקחת הפרטי של הד"ר תיק+

כדור קטן ולבן+

עשרה ימים =

חזרתי למימדיי הטבעיים.

מתנה ליום הולדת 30 - אלרגיה חדשה לפריחת פקאנים, מומלץ בחום בחנות הקרובה אליכם.

אם חשבתם שהתגליות הסתיימו אתם באמת אנשים אופטימיים...

בקצרה, אספר על ניחום אבלים בו ביקרתי: נכנסתי כרגיל, הנהנתי בראשי והתיישבתי בחצר מתחת לשיח האהוב עלי והמכונה "יערת דבש". ישבנו עשר דקות דיברנו בשקט ובנימוס וכמובן הנהנו בראשינו, עד כאן נשמע סטנדרטי?

חברים יקרים יערת דבש שמופיעה במערכה הראשונה חייבת לירות בסוף ההצגה - כשקמנו ללכת כבר הייתי ענקית!

(דמיינו את הדמויות בסרטים מצויירים כשמנפחים אותן - אז זה זה) גם כאן מיותר לציין, אבל בורדו, כבר אמרתי?

והנה לסיום התופעה החדשה והמסקרת מכולן - בשנים האחרונות בכל כמה חודשים אני מאבדת את הקול!

זה מתחיל בוקר אחד בצרידות קלה, נמשך יומיים בצרידות קשה ובהמשך מופיע שבוע שלם של לחישות, צפצופים ותנועות ידיים נמרצות...

אינני מעוניינת בתגובותיכם הציניות והמתחכמות כגון "אולי דיברת יותר מידי?"

אבל אני מוכנה להודות ששבוע שלם של שתיקה רועמת אינו פשוט ליצור כמוני...נסו לגדל שלושה ילדים וכלב בלי שישמעו אתכם צועקים מהמטבח...

שי והילדים כבר קוראים שפתיים, ואם המצב ימשיך ככה יש לי הרגשה שנאלץ ללמוד את שפת בסימנים (אני יכולה לדמיין את בת ב' באליפסה הקטנה בקצה המסך מתרגמת את "הופ כתמתמים")

 

אני בסיום שבועיים של שתיקה וקול גברי ביותר לסירוגין, אינכם צריכים לחשוש, אף אחד לא חטף אותי ולא גנב לי את הסלולרי, זו אני שעונה לכם לשיחות וכראוי למקצוע שלי אני מודיעה שצרידות היא השחור החדש.

ואיך נוכל לסיים בלי פינתינו הידועה "ספירת מלאי - דוח מצב"

בן - כיאה לבן בכור מזדהה עם מצבה של אימו וגם הוא מצטרד, משתעל ומעלה חום חליפות.

בת א' - הכינה בכישרון רב לואך מודאוט כדי שנוכל לכתוב עליו במקום לדבר - כל ניסיונותי להסביר שזה שאני אילמת לא הופך אותי לחרשת עלו בתוהו, מה גם שלהבין את מה שהיא כותבת קשה יותר מלדבר בלי קול (נרשמה הערה לעבוד על שגיעות כתיב - דחוף)

בת ב' - נמאס לה לנסות להבין מה אמא שלה מנסה להגיד, אז היא הציעה הצעת ייעול שאם אבד לי הקול שאני אקום מהספה ואלך לחפש אותו ולא אחזור עד שאני אמצא.

ועל זה שי אומר: הילדה "מאור הגולה".

בלה הכלבה - אין לי מה לומר חוץ מזה: כלבים לא קוראים שפתיים ולא מבינים סימנים עם הידיים

תנו לדמיון שלכם להשתולל, הכל יתגמד לעומת מה שהיא עשתה לי השבוע במציאות.

בריאות לכולכם

ועד הפעם הבאה-כמעט ושכחתי שלום

מעשה במרק עוף

את ימי שישי בצהריים מילדותי ועד בגרותי העברתי בדירתם של סבי וסבתי ע"ה.
מיד בסיום הלימודים היינו עולים בשיירה כל הנכדים לדירה שלהם, זורקים בטקסיות את הילקוטים על השטיח בכניסה, ומיד היה בוקע מהמטבח קולה של סבתא פרחיה המודיע "קדימה סבב ראשון"
במטבח היה מוצב שולחן פורמייקה מרובע שצלע אחת  שלו הוצמדה אל הקיר ומשום כך ניצבו על ידו שלושה כסאות -שלושה מקומות.
ארוחת הצהריים עבדה בשיטת הכסא החם והתור היה נקבע שרירותית כשסבתא פרחיה מנצחת מגבוה לבל יהיו עקיפות ודחיפות בתור. אנחנו הנכדים אהבנו לאכול על פי שכבות הגיל שלנו ולפעמים הוקדמנו או וויתרנו על תורנו אם רצינו לאכול עם מישהו מסויים, אך נראה לי כי מעולם לא התחלתי את הארוחה וסיימתי אותה באותו ההרכב על יד השולחן.
סבא עקיבא היה יושב על כורסתו בסלון וכל אחד מאיתנו היה ניגש אליו בזמן אחר והוא היה מתעניין בנעשה איתנו בביה"ס או סתם שואל לשלומנו.

התפריט היה קבוע ומעולם לא שונה - קיץ חורף סתיו או אביב.
מרק ירקות או מרק עוף
את מרק העוף היה אפשר לקבל - זך (כמו שסבתא היתה אומרת)
או עם תוספת לוקשן (אטריות) או אורז לבן
אח"כ היינו אוכלים שניצלך וציפסים שזה בשפתה המיוחדת של סבתא שלי שניצלים וציפס.
עם השנים בגרנו וכל אחד פנה לעיסוקיו הרבים אבל יום שישי בצהרים הוקדש לארוחה אצל סבתא וסבא.
לפעמים הובאו פה ושם חברים חדשים ובני זוג למבחן משפחתי אך לא זכור לי אף לא אחד מהם ששרד...
סבא נפטר ואנחנו הפצרנו בסבתא שלא להפסיק את המסורת והיא בחוסר חשק אופייני המשיכה לארח אותנו בכל שישי בצהריים.
שי ואני התחתנו ואף זכינו להביא את בכורנו דביר-עקיבא לארוחות יום שישי אצל סבתא פרחיה.
וכשהייתה בת שבעים החליטה שזהו היא אינה ממשיכה, וכשזו סבתי הפולניה אמרה את מילתה האחרונה, ידענו שאין שום טעם בעולם להתווכח.
ולמה דוקא עכשיו אני מספרת סיפורים משפחתיים?
סבי עקיבא ע"ה נפטר בחנוכה ובשבוע שעבר היה יום השנה ה12 לפטירתו.
והחורף שסוף סוף הגיע הזכיר לי את טעם מרק העוף של סבתא פרחיה ואת העובדה שמאז הפסיקה לעשותו מעולם לא ניתקלתי באורז לבן בתוך מרק עוף פולני....
וכל זה אני מספרת לכם כי גם אני כמו כולכם ללא טיפת יצירתיות רציתי להכין מרק עוף חם ומנחם לשבת.
אני בטוחה שלא היה בית כלשהו השבת שלא הוגש בו מרק עוף חם ומהביל לשולחן. הרי אמרו סופה וגשם לא?
ואיך אני יודעת בכזה בטחון על כמויות מרק העוף העצומות שהוכנו לשבת?
רק מי שניסתה בטימטום רב כמוני לקנות ביום ששי בצהריים גרון הודו אחד בודד ומסכן כדי להכין מרק ונתקלה בחיוכים מבודרים מהקצבים (אם יורשה לי, בארבעה סופרים וקצביה אחת) ותשובות נוסח "עכשיו באים? המרקים של כולם כבר על האש מהבוקר חמודל'ה"
מבין שלדני רופ יש קשר ישיר עם התפריט לשולחן השבת.


וכרגיל - ספירת מלאי - דו"ח מצב שבועי
בן - עדיין מחובר לWII רזה כבר שני קילו עקב סירובי לאפשר לו לאכול ביד אחת ולשחק בשניה.

מעניין מי ישבר קודם...

בת א' + בת ב' - קיבלו מתנה נעלי בית ענקיות בצורת מיקי מאוס ופו הדוב.

וזה באמת חמוד מאוד מאוד - אם הם יושבות!

הראו לי את האדיוט שהמציא את זה וחשב שאפשר להתהלך בהן בבטחה.

דרוש בדחיפות פלסטיקאי איכותי לטיפול בנזקי הנפילות החוזרות ונשנות, המתמחה באפים.

בלה הכלבה - כמו שציינתי בעבר, הכלבה הכי פחדנית ביקום! תארו לעצמכם ליל ברקים ורעמים במחיצתה. יהיה לי חורף ארוך במיוחד.

ואורח חד פעמי בפינתינו:  שי בן זוגי, שהשבוע חגגנו 11 שנים לנישואינו ורציתי לשלוח לו נשיקות ולומר, כל הכבוד על הנחישות - אתה השורד האמיתי!

חורף חמים ונעים לכולם
ועד הפעם הבאה כמעט ושכחתי - שלום.