תיקים באפלה

יותר נכון לומר תיקית באפלה...
בשנים האחרונות מדי כמה חודשים צצות ועולות אצלי תופעות מוזרות וחדשות.
אפשר היה להניח שעד גיל 30 אצליח לגלות על עצמי את כל מה שאפשר
אז זהו - שלא.
להפך, התעלומה רק הולכת ומסתבכת.
כבר מגיל צעיר גיליתי אלרגיות שונות ומשונות, שלא כמו רוב האנשים אינני אלרגית למאכלים (בינתיים)
אבל הרבה מאוד עיקצוצים, פריחות וגירודים מבדים, בגדים ולבושים שונים.
הייתם מצפים שאבין את הרמז ואבחר במקצוע כמו רפואה, אבל אני בשלי, ממשיכה לקנות בדים. לגזור ולתפור, לבקר במתפרות, ובין לבין להאדים חלופות ולהתגרד נמרצות.
בהמשך התגלתה אלרגיה קלה לאבק וכמובן עם מזל כמו שלי גם אדמומיות קשה למגע עם רוב חומרי הניקוי ובראשם אקונומיקה שלדעתי ניסתה להרוג אותי פעם...
עם כל אלו ועוד התמודדתי כל השנים בדרכים שונות ומשונות.
ואז נהייתי בת 30, וכאילו חיי התחילו מחדש...
באחת השבתות נסענו להורים של שי, בארוחת שיש בערב התחלתי להאדים באזור הפנים, במנה העיקרית התגרדתי כמו חתול ובקינוח הפרצוף שלי כבר היה בגודל ובצבע של כדורסל מס' 7.
לתומי חשבתי שזו אלרגיה לאיפור החדש שאיפרו אותי בו (זו היתה תקופת צילומים לתוכנית "פרויקט מסלול")
מחשבה זו התעופפה לה עת קמתי לפנות בוקר במידה 44 כשבמקום אצבעות יש לי עשר נקניקיות ענק ובנוסף לכל צרותיי לא יכולתי להכנס לאף נעל מהסיבה הברורה שלנעל מידה 36 אי אפשר לדחוף רגל ענק הוביטית!
מיותר לציין שצבע הכדורסל הוחלף בבורדו יין...
כמו בכל מחדל - כינסתי וועדה שתחקור את העניין לעומקו ובעזרתה שיחזרנו את צעדיי אחד לאחד.
לא אלאה אתכם במסקנות הוועדה, שכיאה לועדות חקירה מסוג זה, הן כתובות על אי אילו טריליון עמודים,
רק אומר שהתעלומה נפתרה על ידי חמותי ציפי שחיברה מס ראיות מפלילות:

ביום שישי יצאתי למרפסת הקטנה בקומה השניה +

ישבתי על המעקה+

עונת פריחת הפקאנים בעיצומה+                                                                   

ענפי הפקאן בחצר מגיעים עד למרפסת+                                     

יהודית גם אלרגית לפריחת הפקאנים+

גם יהודית מגיעה לגודל של צפלין+

חיפוש מהיר בבית מרקחת הפרטי של הד"ר תיק+

כדור קטן ולבן+

עשרה ימים =

חזרתי למימדיי הטבעיים.

מתנה ליום הולדת 30 - אלרגיה חדשה לפריחת פקאנים, מומלץ בחום בחנות הקרובה אליכם.

אם חשבתם שהתגליות הסתיימו אתם באמת אנשים אופטימיים...

בקצרה, אספר על ניחום אבלים בו ביקרתי: נכנסתי כרגיל, הנהנתי בראשי והתיישבתי בחצר מתחת לשיח האהוב עלי והמכונה "יערת דבש". ישבנו עשר דקות דיברנו בשקט ובנימוס וכמובן הנהנו בראשינו, עד כאן נשמע סטנדרטי?

חברים יקרים יערת דבש שמופיעה במערכה הראשונה חייבת לירות בסוף ההצגה - כשקמנו ללכת כבר הייתי ענקית!

(דמיינו את הדמויות בסרטים מצויירים כשמנפחים אותן - אז זה זה) גם כאן מיותר לציין, אבל בורדו, כבר אמרתי?

והנה לסיום התופעה החדשה והמסקרת מכולן - בשנים האחרונות בכל כמה חודשים אני מאבדת את הקול!

זה מתחיל בוקר אחד בצרידות קלה, נמשך יומיים בצרידות קשה ובהמשך מופיע שבוע שלם של לחישות, צפצופים ותנועות ידיים נמרצות...

אינני מעוניינת בתגובותיכם הציניות והמתחכמות כגון "אולי דיברת יותר מידי?"

אבל אני מוכנה להודות ששבוע שלם של שתיקה רועמת אינו פשוט ליצור כמוני...נסו לגדל שלושה ילדים וכלב בלי שישמעו אתכם צועקים מהמטבח...

שי והילדים כבר קוראים שפתיים, ואם המצב ימשיך ככה יש לי הרגשה שנאלץ ללמוד את שפת בסימנים (אני יכולה לדמיין את בת ב' באליפסה הקטנה בקצה המסך מתרגמת את "הופ כתמתמים")

 

אני בסיום שבועיים של שתיקה וקול גברי ביותר לסירוגין, אינכם צריכים לחשוש, אף אחד לא חטף אותי ולא גנב לי את הסלולרי, זו אני שעונה לכם לשיחות וכראוי למקצוע שלי אני מודיעה שצרידות היא השחור החדש.

ואיך נוכל לסיים בלי פינתינו הידועה "ספירת מלאי - דוח מצב"

בן - כיאה לבן בכור מזדהה עם מצבה של אימו וגם הוא מצטרד, משתעל ומעלה חום חליפות.

בת א' - הכינה בכישרון רב לואך מודאוט כדי שנוכל לכתוב עליו במקום לדבר - כל ניסיונותי להסביר שזה שאני אילמת לא הופך אותי לחרשת עלו בתוהו, מה גם שלהבין את מה שהיא כותבת קשה יותר מלדבר בלי קול (נרשמה הערה לעבוד על שגיעות כתיב - דחוף)

בת ב' - נמאס לה לנסות להבין מה אמא שלה מנסה להגיד, אז היא הציעה הצעת ייעול שאם אבד לי הקול שאני אקום מהספה ואלך לחפש אותו ולא אחזור עד שאני אמצא.

ועל זה שי אומר: הילדה "מאור הגולה".

בלה הכלבה - אין לי מה לומר חוץ מזה: כלבים לא קוראים שפתיים ולא מבינים סימנים עם הידיים

תנו לדמיון שלכם להשתולל, הכל יתגמד לעומת מה שהיא עשתה לי השבוע במציאות.

בריאות לכולכם

ועד הפעם הבאה-כמעט ושכחתי שלום

מעשה במרק עוף

את ימי שישי בצהריים מילדותי ועד בגרותי העברתי בדירתם של סבי וסבתי ע"ה.
מיד בסיום הלימודים היינו עולים בשיירה כל הנכדים לדירה שלהם, זורקים בטקסיות את הילקוטים על השטיח בכניסה, ומיד היה בוקע מהמטבח קולה של סבתא פרחיה המודיע "קדימה סבב ראשון"
במטבח היה מוצב שולחן פורמייקה מרובע שצלע אחת  שלו הוצמדה אל הקיר ומשום כך ניצבו על ידו שלושה כסאות -שלושה מקומות.
ארוחת הצהריים עבדה בשיטת הכסא החם והתור היה נקבע שרירותית כשסבתא פרחיה מנצחת מגבוה לבל יהיו עקיפות ודחיפות בתור. אנחנו הנכדים אהבנו לאכול על פי שכבות הגיל שלנו ולפעמים הוקדמנו או וויתרנו על תורנו אם רצינו לאכול עם מישהו מסויים, אך נראה לי כי מעולם לא התחלתי את הארוחה וסיימתי אותה באותו ההרכב על יד השולחן.
סבא עקיבא היה יושב על כורסתו בסלון וכל אחד מאיתנו היה ניגש אליו בזמן אחר והוא היה מתעניין בנעשה איתנו בביה"ס או סתם שואל לשלומנו.

התפריט היה קבוע ומעולם לא שונה - קיץ חורף סתיו או אביב.
מרק ירקות או מרק עוף
את מרק העוף היה אפשר לקבל - זך (כמו שסבתא היתה אומרת)
או עם תוספת לוקשן (אטריות) או אורז לבן
אח"כ היינו אוכלים שניצלך וציפסים שזה בשפתה המיוחדת של סבתא שלי שניצלים וציפס.
עם השנים בגרנו וכל אחד פנה לעיסוקיו הרבים אבל יום שישי בצהרים הוקדש לארוחה אצל סבתא וסבא.
לפעמים הובאו פה ושם חברים חדשים ובני זוג למבחן משפחתי אך לא זכור לי אף לא אחד מהם ששרד...
סבא נפטר ואנחנו הפצרנו בסבתא שלא להפסיק את המסורת והיא בחוסר חשק אופייני המשיכה לארח אותנו בכל שישי בצהריים.
שי ואני התחתנו ואף זכינו להביא את בכורנו דביר-עקיבא לארוחות יום שישי אצל סבתא פרחיה.
וכשהייתה בת שבעים החליטה שזהו היא אינה ממשיכה, וכשזו סבתי הפולניה אמרה את מילתה האחרונה, ידענו שאין שום טעם בעולם להתווכח.
ולמה דוקא עכשיו אני מספרת סיפורים משפחתיים?
סבי עקיבא ע"ה נפטר בחנוכה ובשבוע שעבר היה יום השנה ה12 לפטירתו.
והחורף שסוף סוף הגיע הזכיר לי את טעם מרק העוף של סבתא פרחיה ואת העובדה שמאז הפסיקה לעשותו מעולם לא ניתקלתי באורז לבן בתוך מרק עוף פולני....
וכל זה אני מספרת לכם כי גם אני כמו כולכם ללא טיפת יצירתיות רציתי להכין מרק עוף חם ומנחם לשבת.
אני בטוחה שלא היה בית כלשהו השבת שלא הוגש בו מרק עוף חם ומהביל לשולחן. הרי אמרו סופה וגשם לא?
ואיך אני יודעת בכזה בטחון על כמויות מרק העוף העצומות שהוכנו לשבת?
רק מי שניסתה בטימטום רב כמוני לקנות ביום ששי בצהריים גרון הודו אחד בודד ומסכן כדי להכין מרק ונתקלה בחיוכים מבודרים מהקצבים (אם יורשה לי, בארבעה סופרים וקצביה אחת) ותשובות נוסח "עכשיו באים? המרקים של כולם כבר על האש מהבוקר חמודל'ה"
מבין שלדני רופ יש קשר ישיר עם התפריט לשולחן השבת.


וכרגיל - ספירת מלאי - דו"ח מצב שבועי
בן - עדיין מחובר לWII רזה כבר שני קילו עקב סירובי לאפשר לו לאכול ביד אחת ולשחק בשניה.

מעניין מי ישבר קודם...

בת א' + בת ב' - קיבלו מתנה נעלי בית ענקיות בצורת מיקי מאוס ופו הדוב.

וזה באמת חמוד מאוד מאוד - אם הם יושבות!

הראו לי את האדיוט שהמציא את זה וחשב שאפשר להתהלך בהן בבטחה.

דרוש בדחיפות פלסטיקאי איכותי לטיפול בנזקי הנפילות החוזרות ונשנות, המתמחה באפים.

בלה הכלבה - כמו שציינתי בעבר, הכלבה הכי פחדנית ביקום! תארו לעצמכם ליל ברקים ורעמים במחיצתה. יהיה לי חורף ארוך במיוחד.

ואורח חד פעמי בפינתינו:  שי בן זוגי, שהשבוע חגגנו 11 שנים לנישואינו ורציתי לשלוח לו נשיקות ולומר, כל הכבוד על הנחישות - אתה השורד האמיתי!

חורף חמים ונעים לכולם
ועד הפעם הבאה כמעט ושכחתי - שלום.

הייתי בפסטיגל ושרדתי כדי לספר...

אודה ולא אבוש הייתי בפסטיגל, ולא זו בלבד אלא שזו לא הפעם הראשונה.
כלומר, אין כאן שום דרך לומר שלא ידעתי למה לצפות.
נתחיל מההתחלה בבקשה - בשנים הראשונות להיותי אמא עוד היה לי עמוד שדרה וגם הרבה מאוד עקרונות ואג'נדות עליהן הקפדתי מאוד בחינוך הילדים. העובדה שאינני זוכרת כרגע ולו אחת מהן, לא בהכרח הופכת אותן ללא חשובות.
במעומעם אני מצליחה לזכור שלקחתי את הילדים להצגות איכותיות או בשמן השני: "כל שטות מטופשת העיקר לא הפסטיגל". משום מה ראיתי בפסטיגל את הנחותה שבהופעות חנוכה וכיאה לי הכרזתי עליו מלחמת חורמה.
עד שבשנה שעברה משיקולים עיניינים (גיל הילדים + התאמת התוכנית + כרטיסים מוזלים מהעבודה X מחיר כרטיס רגיל -ימים פנויים = אחד אלוהינו) מצאנו את עצמנו בפסטיגל!
אכן היה נורא. לא אלאה אתכם בפרטים הרי גם אתם הייתם שם פעם או פעמיים וגם אתם ראיתם את הדי.וי.די מספר פעמים שאינני יודעת לכתוב, אבל לסיכום החויה אחרי שלוש שעות בעודי משלבת ידיים על מנת שלא לחנוק בעזרתן את הילדה שישבה מאחורי ובעטה בכסא שלי שלוש שעות רצוף, נשבעתי שלא עוד!
אין לי מה לומר להגנתי, חשבו עלי מה שתרצו, דמיינו אותי כרכיכה חסרת עמוד שידרה או יותר נכון חסרת עצמות בכלל - הייתי שם גם השנה!

אוי כמה שאני התלוננתי, כמה קיטרתי, כמה התכוננתי לגרוע מכל.
התכוננתי כמו לקרב, לא סתם קרב -  הקרב על חיי!
התלבשתי בהתאם - נעליים שטוחות שאין לי אליהן שום סנטימנטים (מי יודע אם הן ישרדו קרב אכזרי שכזה)
שמלה ומתחתיה טייץ - (הכסאות לא מאפשרים שום ישיבה סבירה)
ציוד הכרחי: בקבוקי מים (אמא אני צמאה)
                 עוגיות (אמא אני רעב)
                 פרשוואנס (קקי, פיפי, דבק משערות סבתא, הקאות, נשפך המיץ והפתעות שונות ומשונות כיד הדמיון הטובה עליכם)
וכמובן, החשוב מכל, סבלנות אין קץ, מחשבות חיוביות ומצב רוח טוב
אותם השגתי בעזרתם האדיבה של שני כדורי אופטלגין (כן, שמעתי שהם אסורים באמריקה - אבל כאן זה ישראל ועד שלא יקחו לי אותם בצו חיפוש אני לא מתנדבת להחזיר).
כך, ערוכה ומוכנה יצאתי שעתיים לפני הזמן לדרך.
הגענו ומצאתי חניה.
נכנסנו די בקלות ודרכו עלי רק 200 ילדים (ע"ע סעיף נעליים)
היו לנו מקומות מעולים, הילדים היו מאושרים,
והתפנית החיובית בעלילה - המופע היה טוב.
כן שמעתם נכון - היה ממש טוב
מנקודת מבטי המצומצמת אתעסק ברשותכם במה שמעניין אותי - התלבושות.
איכות המופע מתבטאת בעיני באיכות התלבושות - והפעם, שיחקו אותה.
הרגשתי שיש ערך מוסף למה שהילדים ראו ובעיקר הרגשתי שלא כיוונו למקום הנמוך ביותר וזילזלו בקהל.
בקיצור, שימו לב לתלבושות ולתפאורה - הם טובים מאוד בעיניי.
לסיכום החוויה - טיפ ממני - נמנמו קלות בחלק הראשון (ממילא אינכם מכירים את השירים,  או את מי ששר אותם) זה ישפר פלאים את הנאתכם מהחלק השני.

וכרגיל נסיים גם הפעם בפינתינו הקבועה - ספירת מלאי - דו"ח מצב
בן - קיבל לדמי חנוכה WII ומאז לא נודעו עקבותיו - המוצא הישר יבוא על שכרו (אחרי הכל בן יחיד)
בת א' - רואה כבר יומיים ברצף את הדי.וי.די של הפסטיגל
וקוראת לאחותה על שם אחת הדמויות - נייר טואלט
למתקשים - במקום מארי אנטואנט
בת ב' - נס שהיא שורדת את החג אחרי שהוריה הצליחו בחוסר תשומת לב של שניה לתת לשער שלה להתפס בנרות חנוכה
מה שגרם לה לאבד קבוצת שער, ולאמא שלה 10 שנים מהחיים.
בלה הכלבה - זקוקה לפסיכולוג עקב שילוב קטלני בין חרדת הקהל שלה ובין מיליוני בני המשפחה והחברים שביקרו בביתינו בחג הזה.

נשאר עוד יום אחד - אז חג שמח ומלא אור לכולכם
ועד הפעם הבאה - כמעט ושכחתי - שלום.