הייתי בפסטיגל ושרדתי כדי לספר...

אודה ולא אבוש הייתי בפסטיגל, ולא זו בלבד אלא שזו לא הפעם הראשונה.
כלומר, אין כאן שום דרך לומר שלא ידעתי למה לצפות.
נתחיל מההתחלה בבקשה - בשנים הראשונות להיותי אמא עוד היה לי עמוד שדרה וגם הרבה מאוד עקרונות ואג'נדות עליהן הקפדתי מאוד בחינוך הילדים. העובדה שאינני זוכרת כרגע ולו אחת מהן, לא בהכרח הופכת אותן ללא חשובות.
במעומעם אני מצליחה לזכור שלקחתי את הילדים להצגות איכותיות או בשמן השני: "כל שטות מטופשת העיקר לא הפסטיגל". משום מה ראיתי בפסטיגל את הנחותה שבהופעות חנוכה וכיאה לי הכרזתי עליו מלחמת חורמה.
עד שבשנה שעברה משיקולים עיניינים (גיל הילדים + התאמת התוכנית + כרטיסים מוזלים מהעבודה X מחיר כרטיס רגיל -ימים פנויים = אחד אלוהינו) מצאנו את עצמנו בפסטיגל!
אכן היה נורא. לא אלאה אתכם בפרטים הרי גם אתם הייתם שם פעם או פעמיים וגם אתם ראיתם את הדי.וי.די מספר פעמים שאינני יודעת לכתוב, אבל לסיכום החויה אחרי שלוש שעות בעודי משלבת ידיים על מנת שלא לחנוק בעזרתן את הילדה שישבה מאחורי ובעטה בכסא שלי שלוש שעות רצוף, נשבעתי שלא עוד!
אין לי מה לומר להגנתי, חשבו עלי מה שתרצו, דמיינו אותי כרכיכה חסרת עמוד שידרה או יותר נכון חסרת עצמות בכלל - הייתי שם גם השנה!

אוי כמה שאני התלוננתי, כמה קיטרתי, כמה התכוננתי לגרוע מכל.
התכוננתי כמו לקרב, לא סתם קרב -  הקרב על חיי!
התלבשתי בהתאם - נעליים שטוחות שאין לי אליהן שום סנטימנטים (מי יודע אם הן ישרדו קרב אכזרי שכזה)
שמלה ומתחתיה טייץ - (הכסאות לא מאפשרים שום ישיבה סבירה)
ציוד הכרחי: בקבוקי מים (אמא אני צמאה)
                 עוגיות (אמא אני רעב)
                 פרשוואנס (קקי, פיפי, דבק משערות סבתא, הקאות, נשפך המיץ והפתעות שונות ומשונות כיד הדמיון הטובה עליכם)
וכמובן, החשוב מכל, סבלנות אין קץ, מחשבות חיוביות ומצב רוח טוב
אותם השגתי בעזרתם האדיבה של שני כדורי אופטלגין (כן, שמעתי שהם אסורים באמריקה - אבל כאן זה ישראל ועד שלא יקחו לי אותם בצו חיפוש אני לא מתנדבת להחזיר).
כך, ערוכה ומוכנה יצאתי שעתיים לפני הזמן לדרך.
הגענו ומצאתי חניה.
נכנסנו די בקלות ודרכו עלי רק 200 ילדים (ע"ע סעיף נעליים)
היו לנו מקומות מעולים, הילדים היו מאושרים,
והתפנית החיובית בעלילה - המופע היה טוב.
כן שמעתם נכון - היה ממש טוב
מנקודת מבטי המצומצמת אתעסק ברשותכם במה שמעניין אותי - התלבושות.
איכות המופע מתבטאת בעיני באיכות התלבושות - והפעם, שיחקו אותה.
הרגשתי שיש ערך מוסף למה שהילדים ראו ובעיקר הרגשתי שלא כיוונו למקום הנמוך ביותר וזילזלו בקהל.
בקיצור, שימו לב לתלבושות ולתפאורה - הם טובים מאוד בעיניי.
לסיכום החוויה - טיפ ממני - נמנמו קלות בחלק הראשון (ממילא אינכם מכירים את השירים,  או את מי ששר אותם) זה ישפר פלאים את הנאתכם מהחלק השני.

וכרגיל נסיים גם הפעם בפינתינו הקבועה - ספירת מלאי - דו"ח מצב
בן - קיבל לדמי חנוכה WII ומאז לא נודעו עקבותיו - המוצא הישר יבוא על שכרו (אחרי הכל בן יחיד)
בת א' - רואה כבר יומיים ברצף את הדי.וי.די של הפסטיגל
וקוראת לאחותה על שם אחת הדמויות - נייר טואלט
למתקשים - במקום מארי אנטואנט
בת ב' - נס שהיא שורדת את החג אחרי שהוריה הצליחו בחוסר תשומת לב של שניה לתת לשער שלה להתפס בנרות חנוכה
מה שגרם לה לאבד קבוצת שער, ולאמא שלה 10 שנים מהחיים.
בלה הכלבה - זקוקה לפסיכולוג עקב שילוב קטלני בין חרדת הקהל שלה ובין מיליוני בני המשפחה והחברים שביקרו בביתינו בחג הזה.

נשאר עוד יום אחד - אז חג שמח ומלא אור לכולכם
ועד הפעם הבאה - כמעט ושכחתי - שלום.