תיקים באפלה

יותר נכון לומר תיקית באפלה...
בשנים האחרונות מדי כמה חודשים צצות ועולות אצלי תופעות מוזרות וחדשות.
אפשר היה להניח שעד גיל 30 אצליח לגלות על עצמי את כל מה שאפשר
אז זהו - שלא.
להפך, התעלומה רק הולכת ומסתבכת.
כבר מגיל צעיר גיליתי אלרגיות שונות ומשונות, שלא כמו רוב האנשים אינני אלרגית למאכלים (בינתיים)
אבל הרבה מאוד עיקצוצים, פריחות וגירודים מבדים, בגדים ולבושים שונים.
הייתם מצפים שאבין את הרמז ואבחר במקצוע כמו רפואה, אבל אני בשלי, ממשיכה לקנות בדים. לגזור ולתפור, לבקר במתפרות, ובין לבין להאדים חלופות ולהתגרד נמרצות.
בהמשך התגלתה אלרגיה קלה לאבק וכמובן עם מזל כמו שלי גם אדמומיות קשה למגע עם רוב חומרי הניקוי ובראשם אקונומיקה שלדעתי ניסתה להרוג אותי פעם...
עם כל אלו ועוד התמודדתי כל השנים בדרכים שונות ומשונות.
ואז נהייתי בת 30, וכאילו חיי התחילו מחדש...
באחת השבתות נסענו להורים של שי, בארוחת שיש בערב התחלתי להאדים באזור הפנים, במנה העיקרית התגרדתי כמו חתול ובקינוח הפרצוף שלי כבר היה בגודל ובצבע של כדורסל מס' 7.
לתומי חשבתי שזו אלרגיה לאיפור החדש שאיפרו אותי בו (זו היתה תקופת צילומים לתוכנית "פרויקט מסלול")
מחשבה זו התעופפה לה עת קמתי לפנות בוקר במידה 44 כשבמקום אצבעות יש לי עשר נקניקיות ענק ובנוסף לכל צרותיי לא יכולתי להכנס לאף נעל מהסיבה הברורה שלנעל מידה 36 אי אפשר לדחוף רגל ענק הוביטית!
מיותר לציין שצבע הכדורסל הוחלף בבורדו יין...
כמו בכל מחדל - כינסתי וועדה שתחקור את העניין לעומקו ובעזרתה שיחזרנו את צעדיי אחד לאחד.
לא אלאה אתכם במסקנות הוועדה, שכיאה לועדות חקירה מסוג זה, הן כתובות על אי אילו טריליון עמודים,
רק אומר שהתעלומה נפתרה על ידי חמותי ציפי שחיברה מס ראיות מפלילות:

ביום שישי יצאתי למרפסת הקטנה בקומה השניה +

ישבתי על המעקה+

עונת פריחת הפקאנים בעיצומה+                                                                   

ענפי הפקאן בחצר מגיעים עד למרפסת+                                     

יהודית גם אלרגית לפריחת הפקאנים+

גם יהודית מגיעה לגודל של צפלין+

חיפוש מהיר בבית מרקחת הפרטי של הד"ר תיק+

כדור קטן ולבן+

עשרה ימים =

חזרתי למימדיי הטבעיים.

מתנה ליום הולדת 30 - אלרגיה חדשה לפריחת פקאנים, מומלץ בחום בחנות הקרובה אליכם.

אם חשבתם שהתגליות הסתיימו אתם באמת אנשים אופטימיים...

בקצרה, אספר על ניחום אבלים בו ביקרתי: נכנסתי כרגיל, הנהנתי בראשי והתיישבתי בחצר מתחת לשיח האהוב עלי והמכונה "יערת דבש". ישבנו עשר דקות דיברנו בשקט ובנימוס וכמובן הנהנו בראשינו, עד כאן נשמע סטנדרטי?

חברים יקרים יערת דבש שמופיעה במערכה הראשונה חייבת לירות בסוף ההצגה - כשקמנו ללכת כבר הייתי ענקית!

(דמיינו את הדמויות בסרטים מצויירים כשמנפחים אותן - אז זה זה) גם כאן מיותר לציין, אבל בורדו, כבר אמרתי?

והנה לסיום התופעה החדשה והמסקרת מכולן - בשנים האחרונות בכל כמה חודשים אני מאבדת את הקול!

זה מתחיל בוקר אחד בצרידות קלה, נמשך יומיים בצרידות קשה ובהמשך מופיע שבוע שלם של לחישות, צפצופים ותנועות ידיים נמרצות...

אינני מעוניינת בתגובותיכם הציניות והמתחכמות כגון "אולי דיברת יותר מידי?"

אבל אני מוכנה להודות ששבוע שלם של שתיקה רועמת אינו פשוט ליצור כמוני...נסו לגדל שלושה ילדים וכלב בלי שישמעו אתכם צועקים מהמטבח...

שי והילדים כבר קוראים שפתיים, ואם המצב ימשיך ככה יש לי הרגשה שנאלץ ללמוד את שפת בסימנים (אני יכולה לדמיין את בת ב' באליפסה הקטנה בקצה המסך מתרגמת את "הופ כתמתמים")

 

אני בסיום שבועיים של שתיקה וקול גברי ביותר לסירוגין, אינכם צריכים לחשוש, אף אחד לא חטף אותי ולא גנב לי את הסלולרי, זו אני שעונה לכם לשיחות וכראוי למקצוע שלי אני מודיעה שצרידות היא השחור החדש.

ואיך נוכל לסיים בלי פינתינו הידועה "ספירת מלאי - דוח מצב"

בן - כיאה לבן בכור מזדהה עם מצבה של אימו וגם הוא מצטרד, משתעל ומעלה חום חליפות.

בת א' - הכינה בכישרון רב לואך מודאוט כדי שנוכל לכתוב עליו במקום לדבר - כל ניסיונותי להסביר שזה שאני אילמת לא הופך אותי לחרשת עלו בתוהו, מה גם שלהבין את מה שהיא כותבת קשה יותר מלדבר בלי קול (נרשמה הערה לעבוד על שגיעות כתיב - דחוף)

בת ב' - נמאס לה לנסות להבין מה אמא שלה מנסה להגיד, אז היא הציעה הצעת ייעול שאם אבד לי הקול שאני אקום מהספה ואלך לחפש אותו ולא אחזור עד שאני אמצא.

ועל זה שי אומר: הילדה "מאור הגולה".

בלה הכלבה - אין לי מה לומר חוץ מזה: כלבים לא קוראים שפתיים ולא מבינים סימנים עם הידיים

תנו לדמיון שלכם להשתולל, הכל יתגמד לעומת מה שהיא עשתה לי השבוע במציאות.

בריאות לכולכם

ועד הפעם הבאה-כמעט ושכחתי שלום