עדיף מאוחר מאף פעם לא...

באיחור של שנות דור גם אני גיליתי את העולם הוירטואלי...
יכולתי בקלות להמשיך לחיות בעולמי הישן ,שם בעולם ההוא הסתובבתי שנים כשבידי המידע החשוב מכולם: איך לעשות send ו-end .
כך התנהלתי כשפעם בכמה שנים למדתי פונקציה חדשה שאולי לחלקכם ניראית פשוטה אך לכשכמותי זו התקדמות בלתי רגילה...

בהתחלה בעודי יושבת מול אנשי הסוללר שמציעים לי בתור לקוח עיסקי מכשירים שמכינים גם חביתות,
הנהנתי
חייכתי
והמשכתי להשתמש בשני הכפתורים המוכרים לי, אותם יכולתי לזהות בקלות (אדום וירוק).
לאט לאט למדתי להפעיל את ספר הטלפונים המוכר יותר לכולכם במושג "אנשי קשר"...
כשלמדתי לשלוח sms הרגשתי בשיא הקידמה וכאן המקום לציין שלאחרונה אף הצלחתי לשלוח את אותה הודעה למספר אנשים או כמו שאתם אומרים"נמענים" בלי לכתוב את ההודעה כל פעם מחדש...

יום אחד ללא אזהרה מוקדמת קראתי מייל, ואחרי מספר ניסיונות כושלים גם שלחתי אחד ואף גיליתי מכשיר שעוזר לי להגיע ממקום למקום כשהוא יורה הוראות בקול בטוח וידעני...
בשלב כלשהו אנשים טובים פתחו לי חשבון בפייסבוק ויכולתם להניח שאני חברה שלכם,אך זו היא כמובן הנחה מוטעית משום שעדיין לא הגיע הרגע בו למדתי להכנס ולתפעל את המערכת הזו...

וכאן מגיעה התפנית בעלילה...יום בהיר אחד החלטתי שאין בררה ושאם לא עכשיו זה כבר לא יקרה...
ניג'סתי,
טירחנתי,
ושיגעתי את כל העולם...

שאלתי שאלות מפגרות שהשתיקה יפה להן ובעיקר נעזרתי בחברה טובה שלימדה אותי איך ללכת...

חזרתי לנציגי השירות ,החזרתי טלפון חוגה וקיבלתי אייפון4 ואני עושה את צעדיי הראשונים והמתנדנדים בעולם הוירטואלי.

כיאה לחוזרים בתשובה רציתי הכל...אז הנה לפניכם הפוסט הראשון בבלוג החדש שלי ואני רק מבקשת שתמשיכו להתייחס אלי בסלחנות, כמו כל למידה זה ייקח עוד זמן ...

ודעו לכם שם, 
העובדה שלא הגבתי, אישרתי, אהבתי, השבתי והתחברתי, זה לא אתם זה לגמרי אני...

ועד לפעם הבאה, בתקווה שאזכור איך נכנסים לבלוג, לילה טוב.