תיקים באפלה

יותר נכון לומר תיקית באפלה...
בשנים האחרונות מדי כמה חודשים צצות ועולות אצלי תופעות מוזרות וחדשות.
אפשר היה להניח שעד גיל 30 אצליח לגלות על עצמי את כל מה שאפשר
אז זהו - שלא.
להפך, התעלומה רק הולכת ומסתבכת.
כבר מגיל צעיר גיליתי אלרגיות שונות ומשונות, שלא כמו רוב האנשים אינני אלרגית למאכלים (בינתיים)
אבל הרבה מאוד עיקצוצים, פריחות וגירודים מבדים, בגדים ולבושים שונים.
הייתם מצפים שאבין את הרמז ואבחר במקצוע כמו רפואה, אבל אני בשלי, ממשיכה לקנות בדים. לגזור ולתפור, לבקר במתפרות, ובין לבין להאדים חלופות ולהתגרד נמרצות.
בהמשך התגלתה אלרגיה קלה לאבק וכמובן עם מזל כמו שלי גם אדמומיות קשה למגע עם רוב חומרי הניקוי ובראשם אקונומיקה שלדעתי ניסתה להרוג אותי פעם...
עם כל אלו ועוד התמודדתי כל השנים בדרכים שונות ומשונות.
ואז נהייתי בת 30, וכאילו חיי התחילו מחדש...
באחת השבתות נסענו להורים של שי, בארוחת שיש בערב התחלתי להאדים באזור הפנים, במנה העיקרית התגרדתי כמו חתול ובקינוח הפרצוף שלי כבר היה בגודל ובצבע של כדורסל מס' 7.
לתומי חשבתי שזו אלרגיה לאיפור החדש שאיפרו אותי בו (זו היתה תקופת צילומים לתוכנית "פרויקט מסלול")
מחשבה זו התעופפה לה עת קמתי לפנות בוקר במידה 44 כשבמקום אצבעות יש לי עשר נקניקיות ענק ובנוסף לכל צרותיי לא יכולתי להכנס לאף נעל מהסיבה הברורה שלנעל מידה 36 אי אפשר לדחוף רגל ענק הוביטית!
מיותר לציין שצבע הכדורסל הוחלף בבורדו יין...
כמו בכל מחדל - כינסתי וועדה שתחקור את העניין לעומקו ובעזרתה שיחזרנו את צעדיי אחד לאחד.
לא אלאה אתכם במסקנות הוועדה, שכיאה לועדות חקירה מסוג זה, הן כתובות על אי אילו טריליון עמודים,
רק אומר שהתעלומה נפתרה על ידי חמותי ציפי שחיברה מס ראיות מפלילות:

ביום שישי יצאתי למרפסת הקטנה בקומה השניה +

ישבתי על המעקה+

עונת פריחת הפקאנים בעיצומה+                                                                   

ענפי הפקאן בחצר מגיעים עד למרפסת+                                     

יהודית גם אלרגית לפריחת הפקאנים+

גם יהודית מגיעה לגודל של צפלין+

חיפוש מהיר בבית מרקחת הפרטי של הד"ר תיק+

כדור קטן ולבן+

עשרה ימים =

חזרתי למימדיי הטבעיים.

מתנה ליום הולדת 30 - אלרגיה חדשה לפריחת פקאנים, מומלץ בחום בחנות הקרובה אליכם.

אם חשבתם שהתגליות הסתיימו אתם באמת אנשים אופטימיים...

בקצרה, אספר על ניחום אבלים בו ביקרתי: נכנסתי כרגיל, הנהנתי בראשי והתיישבתי בחצר מתחת לשיח האהוב עלי והמכונה "יערת דבש". ישבנו עשר דקות דיברנו בשקט ובנימוס וכמובן הנהנו בראשינו, עד כאן נשמע סטנדרטי?

חברים יקרים יערת דבש שמופיעה במערכה הראשונה חייבת לירות בסוף ההצגה - כשקמנו ללכת כבר הייתי ענקית!

(דמיינו את הדמויות בסרטים מצויירים כשמנפחים אותן - אז זה זה) גם כאן מיותר לציין, אבל בורדו, כבר אמרתי?

והנה לסיום התופעה החדשה והמסקרת מכולן - בשנים האחרונות בכל כמה חודשים אני מאבדת את הקול!

זה מתחיל בוקר אחד בצרידות קלה, נמשך יומיים בצרידות קשה ובהמשך מופיע שבוע שלם של לחישות, צפצופים ותנועות ידיים נמרצות...

אינני מעוניינת בתגובותיכם הציניות והמתחכמות כגון "אולי דיברת יותר מידי?"

אבל אני מוכנה להודות ששבוע שלם של שתיקה רועמת אינו פשוט ליצור כמוני...נסו לגדל שלושה ילדים וכלב בלי שישמעו אתכם צועקים מהמטבח...

שי והילדים כבר קוראים שפתיים, ואם המצב ימשיך ככה יש לי הרגשה שנאלץ ללמוד את שפת בסימנים (אני יכולה לדמיין את בת ב' באליפסה הקטנה בקצה המסך מתרגמת את "הופ כתמתמים")

 

אני בסיום שבועיים של שתיקה וקול גברי ביותר לסירוגין, אינכם צריכים לחשוש, אף אחד לא חטף אותי ולא גנב לי את הסלולרי, זו אני שעונה לכם לשיחות וכראוי למקצוע שלי אני מודיעה שצרידות היא השחור החדש.

ואיך נוכל לסיים בלי פינתינו הידועה "ספירת מלאי - דוח מצב"

בן - כיאה לבן בכור מזדהה עם מצבה של אימו וגם הוא מצטרד, משתעל ומעלה חום חליפות.

בת א' - הכינה בכישרון רב לואך מודאוט כדי שנוכל לכתוב עליו במקום לדבר - כל ניסיונותי להסביר שזה שאני אילמת לא הופך אותי לחרשת עלו בתוהו, מה גם שלהבין את מה שהיא כותבת קשה יותר מלדבר בלי קול (נרשמה הערה לעבוד על שגיעות כתיב - דחוף)

בת ב' - נמאס לה לנסות להבין מה אמא שלה מנסה להגיד, אז היא הציעה הצעת ייעול שאם אבד לי הקול שאני אקום מהספה ואלך לחפש אותו ולא אחזור עד שאני אמצא.

ועל זה שי אומר: הילדה "מאור הגולה".

בלה הכלבה - אין לי מה לומר חוץ מזה: כלבים לא קוראים שפתיים ולא מבינים סימנים עם הידיים

תנו לדמיון שלכם להשתולל, הכל יתגמד לעומת מה שהיא עשתה לי השבוע במציאות.

בריאות לכולכם

ועד הפעם הבאה-כמעט ושכחתי שלום

מעשה במרק עוף

את ימי שישי בצהריים מילדותי ועד בגרותי העברתי בדירתם של סבי וסבתי ע"ה.
מיד בסיום הלימודים היינו עולים בשיירה כל הנכדים לדירה שלהם, זורקים בטקסיות את הילקוטים על השטיח בכניסה, ומיד היה בוקע מהמטבח קולה של סבתא פרחיה המודיע "קדימה סבב ראשון"
במטבח היה מוצב שולחן פורמייקה מרובע שצלע אחת  שלו הוצמדה אל הקיר ומשום כך ניצבו על ידו שלושה כסאות -שלושה מקומות.
ארוחת הצהריים עבדה בשיטת הכסא החם והתור היה נקבע שרירותית כשסבתא פרחיה מנצחת מגבוה לבל יהיו עקיפות ודחיפות בתור. אנחנו הנכדים אהבנו לאכול על פי שכבות הגיל שלנו ולפעמים הוקדמנו או וויתרנו על תורנו אם רצינו לאכול עם מישהו מסויים, אך נראה לי כי מעולם לא התחלתי את הארוחה וסיימתי אותה באותו ההרכב על יד השולחן.
סבא עקיבא היה יושב על כורסתו בסלון וכל אחד מאיתנו היה ניגש אליו בזמן אחר והוא היה מתעניין בנעשה איתנו בביה"ס או סתם שואל לשלומנו.

התפריט היה קבוע ומעולם לא שונה - קיץ חורף סתיו או אביב.
מרק ירקות או מרק עוף
את מרק העוף היה אפשר לקבל - זך (כמו שסבתא היתה אומרת)
או עם תוספת לוקשן (אטריות) או אורז לבן
אח"כ היינו אוכלים שניצלך וציפסים שזה בשפתה המיוחדת של סבתא שלי שניצלים וציפס.
עם השנים בגרנו וכל אחד פנה לעיסוקיו הרבים אבל יום שישי בצהרים הוקדש לארוחה אצל סבתא וסבא.
לפעמים הובאו פה ושם חברים חדשים ובני זוג למבחן משפחתי אך לא זכור לי אף לא אחד מהם ששרד...
סבא נפטר ואנחנו הפצרנו בסבתא שלא להפסיק את המסורת והיא בחוסר חשק אופייני המשיכה לארח אותנו בכל שישי בצהריים.
שי ואני התחתנו ואף זכינו להביא את בכורנו דביר-עקיבא לארוחות יום שישי אצל סבתא פרחיה.
וכשהייתה בת שבעים החליטה שזהו היא אינה ממשיכה, וכשזו סבתי הפולניה אמרה את מילתה האחרונה, ידענו שאין שום טעם בעולם להתווכח.
ולמה דוקא עכשיו אני מספרת סיפורים משפחתיים?
סבי עקיבא ע"ה נפטר בחנוכה ובשבוע שעבר היה יום השנה ה12 לפטירתו.
והחורף שסוף סוף הגיע הזכיר לי את טעם מרק העוף של סבתא פרחיה ואת העובדה שמאז הפסיקה לעשותו מעולם לא ניתקלתי באורז לבן בתוך מרק עוף פולני....
וכל זה אני מספרת לכם כי גם אני כמו כולכם ללא טיפת יצירתיות רציתי להכין מרק עוף חם ומנחם לשבת.
אני בטוחה שלא היה בית כלשהו השבת שלא הוגש בו מרק עוף חם ומהביל לשולחן. הרי אמרו סופה וגשם לא?
ואיך אני יודעת בכזה בטחון על כמויות מרק העוף העצומות שהוכנו לשבת?
רק מי שניסתה בטימטום רב כמוני לקנות ביום ששי בצהריים גרון הודו אחד בודד ומסכן כדי להכין מרק ונתקלה בחיוכים מבודרים מהקצבים (אם יורשה לי, בארבעה סופרים וקצביה אחת) ותשובות נוסח "עכשיו באים? המרקים של כולם כבר על האש מהבוקר חמודל'ה"
מבין שלדני רופ יש קשר ישיר עם התפריט לשולחן השבת.


וכרגיל - ספירת מלאי - דו"ח מצב שבועי
בן - עדיין מחובר לWII רזה כבר שני קילו עקב סירובי לאפשר לו לאכול ביד אחת ולשחק בשניה.

מעניין מי ישבר קודם...

בת א' + בת ב' - קיבלו מתנה נעלי בית ענקיות בצורת מיקי מאוס ופו הדוב.

וזה באמת חמוד מאוד מאוד - אם הם יושבות!

הראו לי את האדיוט שהמציא את זה וחשב שאפשר להתהלך בהן בבטחה.

דרוש בדחיפות פלסטיקאי איכותי לטיפול בנזקי הנפילות החוזרות ונשנות, המתמחה באפים.

בלה הכלבה - כמו שציינתי בעבר, הכלבה הכי פחדנית ביקום! תארו לעצמכם ליל ברקים ורעמים במחיצתה. יהיה לי חורף ארוך במיוחד.

ואורח חד פעמי בפינתינו:  שי בן זוגי, שהשבוע חגגנו 11 שנים לנישואינו ורציתי לשלוח לו נשיקות ולומר, כל הכבוד על הנחישות - אתה השורד האמיתי!

חורף חמים ונעים לכולם
ועד הפעם הבאה כמעט ושכחתי - שלום.

הייתי בפסטיגל ושרדתי כדי לספר...

אודה ולא אבוש הייתי בפסטיגל, ולא זו בלבד אלא שזו לא הפעם הראשונה.
כלומר, אין כאן שום דרך לומר שלא ידעתי למה לצפות.
נתחיל מההתחלה בבקשה - בשנים הראשונות להיותי אמא עוד היה לי עמוד שדרה וגם הרבה מאוד עקרונות ואג'נדות עליהן הקפדתי מאוד בחינוך הילדים. העובדה שאינני זוכרת כרגע ולו אחת מהן, לא בהכרח הופכת אותן ללא חשובות.
במעומעם אני מצליחה לזכור שלקחתי את הילדים להצגות איכותיות או בשמן השני: "כל שטות מטופשת העיקר לא הפסטיגל". משום מה ראיתי בפסטיגל את הנחותה שבהופעות חנוכה וכיאה לי הכרזתי עליו מלחמת חורמה.
עד שבשנה שעברה משיקולים עיניינים (גיל הילדים + התאמת התוכנית + כרטיסים מוזלים מהעבודה X מחיר כרטיס רגיל -ימים פנויים = אחד אלוהינו) מצאנו את עצמנו בפסטיגל!
אכן היה נורא. לא אלאה אתכם בפרטים הרי גם אתם הייתם שם פעם או פעמיים וגם אתם ראיתם את הדי.וי.די מספר פעמים שאינני יודעת לכתוב, אבל לסיכום החויה אחרי שלוש שעות בעודי משלבת ידיים על מנת שלא לחנוק בעזרתן את הילדה שישבה מאחורי ובעטה בכסא שלי שלוש שעות רצוף, נשבעתי שלא עוד!
אין לי מה לומר להגנתי, חשבו עלי מה שתרצו, דמיינו אותי כרכיכה חסרת עמוד שידרה או יותר נכון חסרת עצמות בכלל - הייתי שם גם השנה!

אוי כמה שאני התלוננתי, כמה קיטרתי, כמה התכוננתי לגרוע מכל.
התכוננתי כמו לקרב, לא סתם קרב -  הקרב על חיי!
התלבשתי בהתאם - נעליים שטוחות שאין לי אליהן שום סנטימנטים (מי יודע אם הן ישרדו קרב אכזרי שכזה)
שמלה ומתחתיה טייץ - (הכסאות לא מאפשרים שום ישיבה סבירה)
ציוד הכרחי: בקבוקי מים (אמא אני צמאה)
                 עוגיות (אמא אני רעב)
                 פרשוואנס (קקי, פיפי, דבק משערות סבתא, הקאות, נשפך המיץ והפתעות שונות ומשונות כיד הדמיון הטובה עליכם)
וכמובן, החשוב מכל, סבלנות אין קץ, מחשבות חיוביות ומצב רוח טוב
אותם השגתי בעזרתם האדיבה של שני כדורי אופטלגין (כן, שמעתי שהם אסורים באמריקה - אבל כאן זה ישראל ועד שלא יקחו לי אותם בצו חיפוש אני לא מתנדבת להחזיר).
כך, ערוכה ומוכנה יצאתי שעתיים לפני הזמן לדרך.
הגענו ומצאתי חניה.
נכנסנו די בקלות ודרכו עלי רק 200 ילדים (ע"ע סעיף נעליים)
היו לנו מקומות מעולים, הילדים היו מאושרים,
והתפנית החיובית בעלילה - המופע היה טוב.
כן שמעתם נכון - היה ממש טוב
מנקודת מבטי המצומצמת אתעסק ברשותכם במה שמעניין אותי - התלבושות.
איכות המופע מתבטאת בעיני באיכות התלבושות - והפעם, שיחקו אותה.
הרגשתי שיש ערך מוסף למה שהילדים ראו ובעיקר הרגשתי שלא כיוונו למקום הנמוך ביותר וזילזלו בקהל.
בקיצור, שימו לב לתלבושות ולתפאורה - הם טובים מאוד בעיניי.
לסיכום החוויה - טיפ ממני - נמנמו קלות בחלק הראשון (ממילא אינכם מכירים את השירים,  או את מי ששר אותם) זה ישפר פלאים את הנאתכם מהחלק השני.

וכרגיל נסיים גם הפעם בפינתינו הקבועה - ספירת מלאי - דו"ח מצב
בן - קיבל לדמי חנוכה WII ומאז לא נודעו עקבותיו - המוצא הישר יבוא על שכרו (אחרי הכל בן יחיד)
בת א' - רואה כבר יומיים ברצף את הדי.וי.די של הפסטיגל
וקוראת לאחותה על שם אחת הדמויות - נייר טואלט
למתקשים - במקום מארי אנטואנט
בת ב' - נס שהיא שורדת את החג אחרי שהוריה הצליחו בחוסר תשומת לב של שניה לתת לשער שלה להתפס בנרות חנוכה
מה שגרם לה לאבד קבוצת שער, ולאמא שלה 10 שנים מהחיים.
בלה הכלבה - זקוקה לפסיכולוג עקב שילוב קטלני בין חרדת הקהל שלה ובין מיליוני בני המשפחה והחברים שביקרו בביתינו בחג הזה.

נשאר עוד יום אחד - אז חג שמח ומלא אור לכולכם
ועד הפעם הבאה - כמעט ושכחתי - שלום.

קצת החלטיות בבקשה

מה זה אמור להיות.
האם זה קיץ, חורף, סתיו, אביב?
אי אפשר יותר להתמודד עם חוסר ההחלטיות הזו. יש לפנות לגורם אחראי שיחליט בצורה גורפת באיזו עונה אנו אוחזים,
כך כל בעיותיי יפתרו או לפחות יהיה לי את מי להאשים.

איך אפשר לצפות מאדם פשוט להתמודד בכל בוקר עם פעולה שבעבר הרחוק נחשבה פשוטה ביותר כמו הלבשת ילדיו ליום לימודים בביה"ס.
לכאורה הבעיה פשוטה. יש תלבושת אחידה, כך שעניין החולצה פתור. בצרוף חצאית ג'ינס ניתן להניח שהילדה מוכנה לצאת. כאן מתחילה הבעיה, האם זהו קיץ ואז היא תסתפק בחולצה וסנדלים או שזהו חורף ועל כן נציידה במגפיים, סוודר ומעיל?
ה"חכמים" שביניכם מצקצקים כבר בלשונם וממלמלים שאני מקטרת כאן שעה על קצת עירבוב בין העונות ושהרי לימים שכאלה הומצאה שיטת הבצל. אז כן, גם אני מכירה שיטה זו בה לובשים סוודר ומתחתיו חולצה קצרה להמשך היום כשיתחמם...
מצחיקים שכמותכם - שיטה כזו עבדה בימים כתיקונם בטרם העולם השתגע.
אז בימים הטובים, בין הקיץ לחורף, אכן היו כמה שבועות בהן עבדה שיטת הבצל נהדר.
 לא עוד.
הרי לפניכם בעיה מתמטית ופתרון ראוי לה אין.
ילדה א' יוצאת מביתה לכיוון בית הספר מרחק עשר דקות הליכה בשעה 7:30 בבוקר.
בהגיעה לכיתה היא יושבת במקומה - קבוצה 3 ליד הדלת.
במהלך השיעור השני מחליפה המורה את סדר הישיבה,
עכשיו היא שייכת לקבוצה 1 מתחת למזגן.
המזגן כבוי.
לאחר הפסקת האוכל היא חוזרת למקומה.
המורה מדליקה את המזגן.
בשיעור הרביעי יש שיעור ספורט.
לאחר שיעור ספורט שיעור מוזיקה.
בחדר מוזיקה החדש עוד לא הותקן מזגן.
השיעור האחרון הוא מדעים.
מדעים לומדים בכיתה.
המורה השאירה את המזגן דולק עוד מהבוקר.
שאלה: מה לעזעזל הבת הנ"ל אמורה ללבוש?
מסובך לכם? הנה הפתרון:
אציין שגם בעיני הוא מטומטם עד כדי טירוף, אבל אותי היא שיכנעה.
בת זו לובשת חולצה, חצאית וטייץ וכן נעלי ספורט וגרביים (כל אלו כהכנה לשיעור התעמלות)
היא יוצאת מהבית בסווטשירט (עם רוכסן כמובן) אותו היא תלבש ותוריד תוריד ותלבש תקשור סביב מותניה ולבסוף כמובן תשאיר כהפקר באחת הכיתות ומקום קבורתו לעולם לא ימצא.
בתיקה היא לוקחת סנדלים אותם היא תלבש אחרי שתוריד את הגרביים, הנעליים והטייץ.
בחלק מהיום היא תעבור על אחד האיסורים החמורים ביותר ותלבש את הגרביים, הפעם עם סנדלים.


ובסופו של דבר בצהריים עת יגיע הרגע ללכת בחום השרבי הביתה ולהתייצב לפניי, היא בחוכמה, תשאר רק בסנדלים פן אחטוף התקף לב מהשילוב שאין לו שום כפרה ומחילה בעולם - סנדלים וגרביים (מפוספסות) 

 

אין צורך לציין שהיא אינה יודעת כלל מה לומדים בביה"ס, באיזה שיעור היא נמצאת או מה עליה לעשות שם.

היא פשוט נורא עסוקה בלהחליף בגדים.

כשביום אחד בהבדל של שעתיים יש סתיו ושרב אובך וחורף מה עוד אפשר לצפות ממנה?

אחרי הכל בת של מעצבת אופנה היא.

כרגיל אסיים בפינתי הקבועה ספירת מלאי -דו"ח מצב

בן - איתו אין בעיה. אצלו תמיד קיץ והוא תמיד ובכל מצב לובש קצר.

מצד שני יש להניח שזהו ההסבר לעובדה שאת רוב השבוע האחרון הוא בילה במיטה עם 40 מעלות חום.

בת א' - מה עוד אפשר לומר?

בת ב' - כיאה למעמדה המשפחתי ולעמדת הניהול אותה היא מאיישת, עושה מה שהיא רוצה, כלומר הולכת לגן בבגד ים ומגפיים.

ובלה הכלבה-אין דרך לומר את זה בצורה אחרת, אבל היא כבר שבוע רק מתעטשת.

נא למחוק את החיוכים הטיפשיים שלכם - תודה.

ובתוך כל המהומה השבוע פתחתי את הסטודיו.
המכירה היתה מדהימה ושמחתי מאוד מאוד לפגוש את כולכן.
הפירגונים והמחמאות הפכו את חזרתי לעבודה אחרי שנתיים לקלה ונעימה
ואני רוצה להודות לכן מעומק ליבי...
לאלו מכן שלא הספיקו ולכל אלו ששולחות הודעות,בקשות ושאלות
אז כן-המכירה נמשכת!
ניתן להגיע אלי לסטודיו בתיאום טלפוני.ואני כמובן אשמח לראותכן
מיכל-0525107575

ועד הפעם הבאה-כמעט ושכחתי -שלום.

מלחמה ושלום

טריטוריה היא עניין מסובך.
אינני רוצה לזלזל חלילה בבעיות גבולות המדינה, חלוקת ירושלים, מסירת שטחים בניה והקפאה,
אך הרשו לי לרגע לעסוק בגבולות טריטוריאליים חשובים ובוערים לא פחות (עבורי)
בדומה לבעיותינו הלאומיות, גם בביתי קרו מספר אירועים אשר יצרו בעיית גבולות ובעקבותיהם כמצופה מלחמה עקובה מדם!
כמובן שאני יכולה להאשים רק את עצמי-אני במו ידיי יצרתי את הבעיה. אימצנו את בלה הכלבה.
ברשותכם, אסביר את הבעיה שנוצרה וזאת תוך התעלמות מכל שאר הבעיות האחרות שקשורות בהוד רוממותה.
אז ככה-עד בואה של הגברת גבולות הבית היו ברורים לכולם-בפשטות-בקומה א' גרים כולנו ובקומה ב' ממוקם הסטודיו שלי, כלומר יש לי קומה משלי.
ואז נפל דבר והופיעה הכלבה-וכיאה לדיווה פתחה חזית.
בימיה הראשונים בביתינו היא כמובן סימנה את גבולותיה בשיטה המקובלת (קקי ופיפי) בכל חדר וחדר ועל כל פיסת פרקט חדשה. כל זה עבר לידי, אפילו שמץ של עצבים היא לא הצליחה להוציא ממני, מצידי הכל היה בסדר.
בשלב מסויים החליט שי שאינני מחנכת ראויה ולקח תחת חסותו את חינוכה. ואכן תוך יומיים הגברת למדה והפנימה שיורדים איתה למטה.
היא אכן מקשקשת בזנב ויורדת בשימחה, ומיד כשהיא חוזרת היא עולה לסטודיו שלי ומשתינה על כל הרצפה.
כאן פסה נחמדותי והורדתי את הכפפות (אחרי שניקיתי את הפיפי). יש גבול לכל דבר ולשטח שלי לא פולשים.
יש גברת אחת בכל בית ויש להבהיר לכלבה מי הגברת השולטת בקומה השניה.
מה לא ניסיתי-בניתי מחסומים, ביצורים ומגדלים. הצבתי שמירות ופטרולים מדי כמה שעות. צעקתי, קיללתי ואיימתי עליה שתחזור למקום ממנו באה, ובסופו של דבר אין מה לומר-זה עבד.
היא הצליחה להתיש אותי!
אודה ולא אבוש נוצחתי על ידי בלה הכלבה שלימדה אותי מאיפה משתין הכלב.
בצר לי החלטתי לנקוט בשיטה הידועה האומרת -אם אינך יכול לנצח אותם-הצטרף אליהם.
מוכה וחבולה הנחתי להוד מעלתה סלסלה בפינת הסטודיו והזמנתי אותה לחלוק איתי את הקומה, היא מצידה משהרגישה בעלות ואחריות הפסיקה לעשות צרכיה בכל הסטודיו ואת רוב היום היא מבלה בסלסלה תוך שינה עמוקה וחסרת דאגות.

מאז השלום שורר בינינו, אחרי הכל את רוב היום אנחנו מבלות ביחד... אני מתייעצת איתה, משתפת ושואלת לדעתה המלומדת בעיניני אופנה והיא, כשאינה ישנה, לועסת והורסת חוטים בדים ושאר חפצים חשובים.

בסוף השבוע הזה תהיה מכירה גדולה של הקולקציה החדשה

ולי לא נותר אלא להזמין אתכן לבקר  ולהתרשם מהקולקציה בסטודיו החדש של בלה ומיכל תיק.

משבר גיל ה30

מאז שאני זוכרת את עצמי אני עושה בגדים...

למדתי לתפור כשהייתי בכתה ד' במטבח של סבתא בתיה, יצירתי הראשונה היתה חצאית לבובת ברבי בסגנון שהיום אפשר לקרוא לו "בית קטן בערבה". היצירה ניצבת בגאווה בסטודיו שלי והרי היא לפניכם...

בהמשך תפרתי קולקציות שלמות לברביות כשהמיתולוגיה המשפחתית מספרת שגרמתי לאמא לאה לסרוג כיפה קטנטונת לברבי קן אותה נעצתי לראשו בעזרת סיכת תפירה...

כך המשכתי, תפרתי ועיצבתי וכשהייתי בת שתיים עשרה כבר העברתי את עיצוביי לקבלנית משנה בדמותה של התופרת השכונתית והיא הפכה את הציוריים שלי לבגדים שאני הלכתי איתם בגאווה גדולה...
בתיכון למדתי במגמת אופנה ומשם המשכתי ללימודים גבוהים בשנקר...
אבל בכל שלב תמיד הדהדה לי בראש השאלה
"אולי אני משהו אחר?" הרגשתי שלא אני בחרתי במקצוע אלא הוא בחר אותי...וכך בכל כמה שנים הודעתי שאני עם אופנה סיימתי ובכל הזדמנות החלטתי להיות משהו אחר...
חלק מהאפיזודות היו קצרות חלקן ארוכות ועל בניית הציפורניים שלמדתי במשך שנה עדיף שלא נדבר...
ואז נהייתי בת שלושים! ונוצרה הזדמנות חד פעמית!
סגרתי את הסטודיו ,נפרדתי מהלקוחות,ארזתי הכל בארגזים וסגרתי את הדלת על שמונה שנים של השקעה ובניה...
עם יד על הלב לא הסתכלתי לאחור...הרגשתי שהנה זו ההזדמנות לבדוק דברים אחרים והחלטתי שיהיה מה שיהיה ,אני באופנה , בגדים ובדים לא נוגעת שנה!
השנה הזו הפכה לשנתיים ובמהלכן גיליתי על עצמי כל כך הרבה דברים חדשים:למדתי קונדטוריה בצורה מקצועית,עסקתי בעיצוב פנים ובשיפוץ הבית החדש שלנו, ניסיתי והתנסתי בכל מה שעלה בראשי ובסופו של יום המסקנה היא אחת...
התגעגעתי בטירוף!
פסק הזמן שלקחתי נתן לי להבין שאולי אני הרבה דברים אבל לפני הכל  זה מה שאני הכי אוהבת לעשות...
עכשיו אחרי שנתיים ואחרי מחשבות והתלבטויות פתחתי את הסטודיו שעליו חלמתי שנים...
הוא נמצא בבית שלי והכי כיף לי  בעולם לעבוד בטרנינג, הוא אישי ומשקף אותי בצורה מושלמת...
אחרי שנתיים חזרתי לאהבתי הראשונה וזה מרגיש אחרת לבחור בה מחדש...
אני עובדת על קולקציה חדשה ההתרגשות עצומה...ואין לי סבלנות כבר לפגוש את כל מי שחיכתה לי בסבלנות...
אז זהו,  התעוררתי משנת חורף ארוכה במיוחד ואני מרגישה מוכנה לכבוש את העולם או לפחות את פתח תקוה...
ולכל הבנות שעדיין לא בטוחות מה הן רוצות להיות כשיהיו גדולות, עשו לעצמכן טובה ונסו לברר, אולי תעשו שינוי ואולי כמוני תעשו סיבוב שלם ותנחתו בנקודת ההתחלה אבל היא תראה לכן הרבה יותר זוהרת...

וכמו שהבטחתי נסיים בפינה-  ספירת מלאי -דו"ח מצב...
בן-רוב היום עסוק בלגדל את אלכס האריה הוירטואלי שלו בעולם של וובקינז, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהחיה הקיימת ונושמת שלו הכלבה -בלה
בת א'-מתאמנת נמרצות לקראת טקס חנוכה בביה"ס, אין צורך לתאר את גודל מוחי אחרי שמיעת ה"תפקיד" שלה חצי מיליון פעמים...
בת ב'-סטודנטית חרוצה ונימרצת בגן של חני עוסקת בכתיבת דוקטורט בתחום האות ג' ועל כן אפשר לראות אותה הולכת לגן ובידיה גרב, ג'ירפה וגמד, כן כן כולם מתחילים בג! הצעות לאות ד' יתקבלו בברכה...
בלה הכלבה -כמו בכל יום א' מקיאה ועושה פני מת...לך תסביר לה בפעם האלף שאין טעם לגנוב אוכל בשבת מהפח אם ממילא היא תקיא אותו ביום ראשון ...התרגלתי

ועד הפעם הבאה  כמעט ושכחתי-שלום!

נעים להכיר...

                                                           קצת  עליי...

שמי מיכל ואני בת 31, אני נשואה לשי וביחד אנחנו משתדלים מאוד להיות הורים לשלושה:

בן אחד בן 9

בת א' בת 7

ובת ב' בת 4 וחצי

לאחרונה צירפנו למשפחתינו כלבה העונה לשם בלה ובה עוד ידובר רבות...

על כל אלו יחד ועל כל אחד לחוד אדווח בפינתי המיוחדת דו"ח מצב-ספירת מלאי.






בחיי המקצועיים אני מעצבת אופנה בוגרת שנקר שעוסקת כבר שנים בעיצוב קולקציות לנשים.

אחרי שנתיים חופש וחיפוש עצמי חזרתי לעצב בסטודיו חדש ,
 אישי ונהדר אותו הקמתי בביתי בפתח תקוה

ובו נערכות אחת לכמה שבועות השקות של קולקציות קטנות ...

חוץ מזה אני אופה עוגיות כפייתית ולמדתי קונדטוריה בצורה מקצועית.

אני אוהבת מאוד לבשל ולארח

ובשנה האחרונה עיצבתי את ביתינו החדש ,למדתי המון בכל התחומים ונהנתי מכל רגע...
 בבלוג שלי אשתף אתכם במה שעובר עלי- אשה, אמא, עצמאית ובעיקר פולניה שמנסה להיות תמיד בסדר...
אשתדל לתת טיפים, רעיונות, מתכונים ובכלל כל דבר שניסיתי והצליח (אם לא אכפת לכן את הטעויות אשמור לעצמי) ואני מקווה שתבקרו אותי כאן הרבה.

וכמו כל פולניה אפשר תמיד לפנות אלי בכל שעה-אני אף פעם לא ישנה...

עדיף מאוחר מאף פעם לא...

באיחור של שנות דור גם אני גיליתי את העולם הוירטואלי...
יכולתי בקלות להמשיך לחיות בעולמי הישן ,שם בעולם ההוא הסתובבתי שנים כשבידי המידע החשוב מכולם: איך לעשות send ו-end .
כך התנהלתי כשפעם בכמה שנים למדתי פונקציה חדשה שאולי לחלקכם ניראית פשוטה אך לכשכמותי זו התקדמות בלתי רגילה...

בהתחלה בעודי יושבת מול אנשי הסוללר שמציעים לי בתור לקוח עיסקי מכשירים שמכינים גם חביתות,
הנהנתי
חייכתי
והמשכתי להשתמש בשני הכפתורים המוכרים לי, אותם יכולתי לזהות בקלות (אדום וירוק).
לאט לאט למדתי להפעיל את ספר הטלפונים המוכר יותר לכולכם במושג "אנשי קשר"...
כשלמדתי לשלוח sms הרגשתי בשיא הקידמה וכאן המקום לציין שלאחרונה אף הצלחתי לשלוח את אותה הודעה למספר אנשים או כמו שאתם אומרים"נמענים" בלי לכתוב את ההודעה כל פעם מחדש...

יום אחד ללא אזהרה מוקדמת קראתי מייל, ואחרי מספר ניסיונות כושלים גם שלחתי אחד ואף גיליתי מכשיר שעוזר לי להגיע ממקום למקום כשהוא יורה הוראות בקול בטוח וידעני...
בשלב כלשהו אנשים טובים פתחו לי חשבון בפייסבוק ויכולתם להניח שאני חברה שלכם,אך זו היא כמובן הנחה מוטעית משום שעדיין לא הגיע הרגע בו למדתי להכנס ולתפעל את המערכת הזו...

וכאן מגיעה התפנית בעלילה...יום בהיר אחד החלטתי שאין בררה ושאם לא עכשיו זה כבר לא יקרה...
ניג'סתי,
טירחנתי,
ושיגעתי את כל העולם...

שאלתי שאלות מפגרות שהשתיקה יפה להן ובעיקר נעזרתי בחברה טובה שלימדה אותי איך ללכת...

חזרתי לנציגי השירות ,החזרתי טלפון חוגה וקיבלתי אייפון4 ואני עושה את צעדיי הראשונים והמתנדנדים בעולם הוירטואלי.

כיאה לחוזרים בתשובה רציתי הכל...אז הנה לפניכם הפוסט הראשון בבלוג החדש שלי ואני רק מבקשת שתמשיכו להתייחס אלי בסלחנות, כמו כל למידה זה ייקח עוד זמן ...

ודעו לכם שם, 
העובדה שלא הגבתי, אישרתי, אהבתי, השבתי והתחברתי, זה לא אתם זה לגמרי אני...

ועד לפעם הבאה, בתקווה שאזכור איך נכנסים לבלוג, לילה טוב.